עדיין אופטימי

מאבקי היוצרים, נעשו פעמים רבות באוירה של אדישות ציבורית. יו"ר תלי אבי שמש חושב, שגם היום, כשהקהל מכור לשידור המסחרי, המאבק להצלת השידור הציבורי מוטל על היוצרים עצמם

אבי שמש
21/06/2011

אל מול הקריאות הנשמעות, להציל את השידור הציבורי, אנחנו חייבים לחדד ולהבהיר עובדה חשובה: בישראל לא היה מעולם שידור ציבורי, היה שידור ממלכתי שהיום נופח את נשמתו.

רשות השידור מגדירה עצמה כ- Israel Broadcasting Authority לעומת ה- BBC המגדיר עצמו British Broadcasting Corporation (BBC)- a British public service broadcaster. ההבדל בין authority לבין service הוא עולם ומלואו. זאת אבחנה חשובה מאד להמשך הדיון, שבו אנו, היוצרים, רוצים לשכנע את החברה הישראלית מדוע דרוש שידור ציבורי וליתר דיוק, מדוע השידור הממלכתי צריך לסיים את תפקידו ולהפוך לשידור ציבורי.

עוד בוואלה!

לכבוד ט"ו בשבט: נתח אסאדו טרי ועסיסי עם פירות יבשים

וואלה! אוכל בשיתוף יינות ביתן

הטלוויזיה המסחרית עושה בית ספר לערוץ 1

פעם היה רק ערוץ אחד ואנחנו חלמנו על ערוץ שני מסחרי. לא רק חלמנו, במשך שנים עלינו לרגל לירושלים כדי שיחוקק חוק ויוסדר בארץ שידור מסחרי כמו בכל מדינה מתוקנת. והיה אפילו דו"ח, שקראו לו "דו"ח קוברסקי" שהמליץ עוד בשנת 1979 להקים ערוץ שני מסחרי לאלתר (ללמדך שדו"חות לפעמים מתגשמים...). היינו בטוחים שהערוץ השני ילמד את הערוץ הראשון לקח, ילמד אותו איך צריך לעבוד ואיך מקשיבים לרחשי הלב של הצופים ועושים את התוכניות למענם.

הערוץ השני בהחלט לימד את הערוץ הראשון איך צריך לעבוד, ואני לא אומר זאת בציניות. הערוצים המסחריים והטלוויזיה הרב ערוצית (מכאן ואילך במאמר מבחינתי גם HOT ו-yes נכללים בהגדרת שידור מסחרי במובן הרחב), בנו את התשתית המקצועית שמאפשרת היום את המקצוענות וגם את האיכות של יוצרי הקולנוע והטלוויזיה בישראל. אמנם התעשיה שקמה היא לא אידיאלית, לא בטוחה לעושיה האיכותיים, אבל עדיין זו תעשיה.

החלום ושברו

אך בכל הקשור לתקווה ששידור מסחרי יקשיב לרחבי הלב של הצופים ויעשה את התוכניות למענם, התברר שהעניין יותר מורכב. בפועל התברר, שטלוויזיה מסחרית מעצבת את טעם הקהל. היא ולא אנחנו, קובעת מהי התוכנית בה עלינו לצפות. היא מוצאת פורמטים בעלי מכנה משותף רחב ככל האפשר ומרחיבה את המכנה המשותף על ידי מכונת שיווק אגרסיבית, המעגנת את התחושה של בזה "חייבים לצפות עכשיו" כי זה "לראשונה בישראל" כי זה "יותר גדול ממה שהיה אתמול" וכיוצא בזה.

"כוכב נולד" ותוכניות כמוה אינן מסתפקות בכך שנצפה בהן, אלא חותרות לכך שנהיה "חייבים" לצפות בהן. היא תדפוק על דלתנו וכשנסגור היא תדפוק על חלוננו. אנחנו נאלץ לדעת מה קורה בה, אם נרצה או לא נרצה וגם אם נעבור ערוץ, היא תעטוף אותנו בשידורים נלווים למכורים בערוץ 24 או במאקו. בטלוויזיה הרב ערוצית הדגש עובר מהרייטינג הרגעי לרייטינג הכללי, ליצירת התמכרות ותלות במטרה להשאיר את הצופה מנוי.

אותנו, היוצרים, השידור המסחרי מאלץ להיות "וינרים", ללכוד את הצופה ולגרום לו להתמכר. מודגש אלמנט ההצלחה מול אלמנט הכישלון וההדחה. לגישה הזו השלכות עצומות על תפיסת העולם של אנשים צעירים. לא מזמן ראיתי שלט חוצות ענקי בעיר בה אני מתגורר "רעננה גאה שהמורה של המדינה הוא שלנו". חשבתי על המחנך שלי מהתיכון. על המאמצים שהוא השקיע להפוך אותנו לבני אדם, האם האיכות שלו היתה ניתנת למדידה? תחרות אמורה לעודד אנשי חינוך להעניק לילדנו חינוך ערכי ולא תחרותי! – זה הפרדוקס שהונחל לנו על ידי השידור המסחרי.

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על איכות

ועכשיו אנחנו מגיעים אל השידור הציבורי. מה בעצם אנחנו מצפים ממנו? סיסמאות רבות מועלות על ידי היוצרים ועל ידי פוליטיקאים והגדרת הצפיות חשובה בנסיון להבין את חזון השידור הציבורי:

1. אנחנו מדברים עליו בעיקר במונחים כלליים של "איכות". זה עלול ליצור תחושה שהשידור הציבורי מתכוון להיות "אליטיסטי" וזאת לדעתי לא הכוונה. צריך לזכור שיש תוכניות איכות גם בתוך השידור המסחרי. השידור הציבורי לא אמור להיות כמו השידור המסחרי רק "איכותי" יותר, אלא הוא צריך להציב מודל אחר של שידור ש"איכות" היא רק אחד המאפיינים שלו.

2. רבים גם נוטים לבלבל בין "איכות" לבין "נושאים חשובים" כאילו יש נושאים השייכים לשידור המסחרי ויש כאלה שיש ליחד לשידור הציבורי. אבל אנחנו, היוצרים, יודעים שמה שחשוב זה לא התוכן של התוכנית אלא האופן בו היא נעשית – למשל סרט דוקומנטרי על ההיסטוריה של ישראל יכול להיות משמים לעומת סרט דוקומנטרי על טקס בחירת מלכת היופי שיכול להיות בעל ערך רב ותובנה עמוקה על המצב החברתי שלנו.

3. אנחנו משתמשים הרבה במונח "רייטינג" וטוענים השידור הציבורי אינו צריך להיות מונע משיקולי רייטינג. זה עלול להוביל ליצירת שידור זניח בשוליים, מין "רשת א" טלוויזיונית וזאת לא הכוונה. שידור ציבורי חייב להיות רלוונטי. אמנם אין לו רייטינג שיא בפריים טיים אבל במשך כל שעות היום הוא מגיע לקבוצות רבות באוכלוסיה בהם כאלה שאין להם מענה בערוץ המסחרי אבל גם בני נוער וגם, בפרפרזה על דברי אלכס גלעדי, השידור הציבורי חייב להגיע גם למסעודה משדרות.

לדעתי, הדבר החשוב ביותר, הוא שכאשר נזפזפ עם השלט לערוץ הציבורי תקדם את פנינו אוירה אחרת: צניעות, תחושת אחריות, מחויבות לצופה אך גם לחברה, רצינות מקצועית למול שובבות ותעוזה, תעוזה לצאת מהתבניות הבטוחות של השידור המסחרי אך תוך בדיקה מתמדת של שמירת קשר עם הצופים.

האחריות עלינו

לפעילות למען השידור הציבורי אם כך שני שלבים:
הראשון הוא המאבק על עצם האפשרות שיהיה שידור ציבורי, וזה המאבק שבעיצומו אנחנו נמצאים היום והוא יכול להעשות רק בחקיקה שתבטיח את התנאים הבסיסיים לפעולתו המקצועית והעצמאית. השלב השני, זה שהאחריות עליו רובצת במידה רבה על כתפינו כיוצרים היא הגדרת החזון שלו בעידן הרב ערוצי, בעידן שבו תוכן יזרום אלינו ממאות ערוצי הפצה. מציאת המודל הנכון שיוכל לשרוד בתוך כל הרעש התקשורתי. מדובר באתגר עצום שיש לנו עוד דרך ארוכה כדי להבין כיצד ניתן לממש אותו במציאות התקשורתית הישראלית.

המאבקים שלנו היוצרים נעשים פעמים רבות באוירה של אדישות ציבורית. כשנלחמנו להקמת הערוץ השני, הציבור לא הבין על מה המאבק. כשלחמנו להקמת מועצת הקולנוע, הציבור, הנוהר היום לסרטים ישראליים לא הבין למה זה טוב. גם היום כשהקהל מכור לשידור המסחרי אין הבנה אמיתית של חשיבות השידור הציבורי וגם כאן, המאבק מוטל עלינו ואם יורשה לי להביע אופטימיות זהירה, יכול נוכל לו.

הצטרפו לתנועה למען השידור השידור הציבורי.

אבי שמש הוא תסריטאי ויושב ראש תלי, חברת התמלוגים של יוצרי הקולנוע והטלוויזיה בישראל

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully