פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "מר דנקנר, מעריב תחת שרביטו של העורך שאותו מינית, מועל בתפקידו"

      רותי סיני במכתב גלוי לנוחי דנקנר: כתבות אינן "מוצרים", הקוראים אינם "צרכנים". מעריב: עובדי המערכת נהנים מחופש עיתונאי מלא, ובכללם הגברת סיני בתקופת עבודתה בעיתון

      "יש להניח שמרבית קוראי מעריב ודה מרקר אינם מבינים את מהותה של ההתנגשות היצרית שהתנהלה במהלך השבוע האחרון בין שני כלי התקשורת. למרביתם היא נראית כמו סערה גדולה נוספת בביצה הקטנה והמתכווצת של הברנז'ה. אבל מעבר לגלים מסתתרת הזדמנות לראות כיצד האינטרס הציבורי של זכות הציבור לדעת על העולם שבו הוא חי ולהבין את מורכבותו – כיצד זה מוכפף לאינטרסים כלכליים של האדם ששולט במידע.

      גיא מרוז כתב לפני ימים אחדים במעריב שמעולם לא צונזר ולא נאמר לו לא לכתוב על סלקום או כיצד לסקר את המחאה החברתית. דנקנר הוא "הטייקון שהציל את מעריב ואת מאות עובדיו. הרי אם לא היה קונה, היינו אומרים כולנו שלטייקונים לא אכפת ומבכים את האבטלה הפושעת", כתב.

      גיא, אין כל צורך לומר. אתה מבין בעצמך. אף אחד גם לא אמר לך להגן על דנקנר משום שקנה את מעריב. זו הרוח השורה במקום שבו עובדים אסירי תודה על כך שיש להם פרנסה.

      ערב פרסום מסקנות ועדת טרכטנברג בספטמבר 2011, התבקשתי לכתוב טור פרשנות בעמודי החדשות על ההמלצות המסתמנות. וכך כתבתי: "הוועדה ממליצה, למעשה, לתקן את כשלי השוק באמצעות השוק שיצר את הכשלים. קחו, למשל, את ההמלצה לפרק את מונופול המלט של נשר על ידי הכנסת יצרן נוסף שיתחרה ובכך יוזיל את המחיר. לא רק שייקח זמן עד שיימצא המשקיע העשיר שיקים מפעל בסדר גודל של נשר, אלא שאם הממשלה רוצה להוזיל את המלט יש בידה כלי זמין ופשוט - פיקוח על המחירים".

      כעבור זמן קצר התקשר אלי עורך וביקש שאשנה את הפסקה הזאת – משום שבדק ומצא שנשר היא בבעלות דנקנר. תמצאי דוגמה אחרת, ביקש וכמעט התחנן. "גם כך את אומרת כאן דברים קשים, למה להתגרות?", שאל. מישהו אמר לו להתקשר אלי? בוודאי שלא. זו היתה יוזמה עצמאית לחלוטין.

      עמדתי על שלי, שכנעתי שאין סיבה להסתיר דוגמה שמצוטטת מהדו"ח, והפסקה התפרסמה. זו הייתה הפעם היחידה שהצלחתי להביא לפרסום ידיעה או דעה או פרשנות שנגדה, לכאורה, את האינטרסים של דנקנר. כעבור חודשיים פוטרתי. אחרי פיטורי כתבתי מכתב גלוי לדנקנר. שלחתי אותו לפרסום באתר זה, אבל התחרטתי וביקשתי למשוך אותו.

      לנוכח האירועים של השבוע האחרון, אני מצטערת שחזרתי בי. הנה המכתב:

      כיצד אתה ממנה עורך יהיר שאומר כי המחאה אינה "עושה עליו רושם"?

      אמנם בהצהרת הכוונות שפרסמת עם הרכישה הבטחת שאינך מתייחס למעריב כ'סתם עוד עסק', אבל נראה שהטעית – הן את העובדים והן את הקוראים.

      מר דנקנר: חדשות, פרשנויות, מאמרים, כתבות אינם "מוצרים", הקוראים אינם "צרכנים", ולא בכדי בעלים של עיתון נקרא "מוציא לאור". זה תפקידו, לספק לקוראיו מידע וידע ומפת דרכים רעיונית וערכית שתסייע להם לנווט בעולם שבו הם חיים. עיתון הוא מתווך הוגן בין התרחשויות לבין קוראיו. עיתון הוא כיכר עיר, במה לחילופי דעות ולהעלאת רעיונות.

      מעריב שבבעלותך, תחת שרביטו של העורך שאותו מינית, מועל בתפקידים אלה.

      קוראי מעריב לא קיבלו דיווח על הצעת חוק יסוד: זכויות חברתיות, שנועד לעגן את זכויותיהם של כל תושבי ישראל למזון, דיור, חינוך ועוד, ברוח חמשת ה"ממים" של זאב ז'בוטינסקי; הם לא זכו לקרוא הסבר לדרישתם של יותר ויותר מעשירי העולם להטיל עליהם מיסוי יותר הוגן; הם לא יודעו על המאבק של עובדי חיפה כימיקלים ועל המשמעויות שלו למאות אלפי עובדים; הם לא קראו על החלק בדו"ח הממונה על השכר שמצביע על מאות אלפי עובדי המגזר הציבורי ששכרם נמוך; הם לא נחשפו לדו"ח שמצא כי בקרב נתמכי עמותות המזון ישנם רבים שחוו רעב; הם לא ידעו שהשבוע התפרסמו נתונים על הזינוק החד בשכרם של מנהלים בכירים.

      למה לא מגיע להם לדעת על כל אלה? באיזו זכות אתה מונע מהם להבין את המדיניות והתופעות שמשפיעות על חייהם? כיצד אתה ממנה עורך יהיר שאומר כי המחאה החברתית של הקיץ אינה "עושה עליו רושם" משום שמדובר בקבוצת אנשים שמשתכרים 20 אלף שקלים בחודש ורוצים לגור בתל אביב? עורך שנותן הוראות להמעיט בסיקור המחאה וספיחיה והשלכותיה?

      מר דנקנר, איך אפשר לזלזל כך בדעותיהם של מאות אלפי ישראלים שיצאו להפגין ברחובות או תמכו בהפגנות מסלון ביתם? איך מעז עיתון גדול בישראל לירוק כך בפניהם של מאות אלפים הדורשים חינוך ודיור ברי השגה, העסקה הוגנת ומחיה הגונה, להתעלם כך מרחשי לב של ציבור גדול ורב שהבין סוף-סוף שהכלכלה נועדה לשרת את האדם ולא האדם את הכלכלה?

      אינני יודעת אם העורך ניר חפץ פועל מיוזמתו בהשראת "רוח מפקד" שנושבת מהכיוון שלך או שמא אלה הוראותיך אליו. כך או כך, האחריות מונחת לפתחך. גם אם הדרישה לצדק חברתי אינה נראית לך ואינה נוחה לך, אין לך זכות להשתיק אותה. כתבתי שנים רבות ב"הארץ". המו"ל, עמוס שוקן, התנגד להשקפת עולמי. אף לא פעם אחת נמנע ממני לכתוב ידיעות, פרשנויות ומאמרים בנושאים הנודעים לצדק חברתי. להיפך. ניתנה להם במה מכובדת ששידרה פתיחות ופלורליזם, נשמת אפה של עיתונות אמיתית.

      בהצהרת הכוונות שלך הודעת כי מעריב יהיה עיתון ציוני ופטריוטי, ברוח דבריהם של הרצל ובן גוריון. אלא שלצערי, "ציונות" הופכת יותר ויותר למלה נרדפת להשתקת ביקורת; ועל הפטריוטיזם כ"מפלטו של הנבל" כבר נכתב. החברה האוטופית שהרצל העיתונאי תיאר ב"אלטנוילנד" נבראה על בסיסו של עקרון הצדק החברתי - ביטוח סוציאלי לכל, חלוקה צודקת של משאבי המדינה, שוויון זכויות, חינוך חינם.

      לפני שפיטרת אותו, פניתי אליך כדי להסביר מדוע אתה טועה. לא ענית למכתבי ולכן מצאתי לנכון לכתוב אליך בפומבי, בתקווה לעורר אצלך מחשבה ושיח ציבורי על החובות של מוציא לאור בימינו, על קו התפר בין העיתונות של יום אתמול לבין זו הנאבקת להמציא עצמה מחדש".

      "צר לנו שלאחר פיטוריה היא בוחרת להעלות טענות שלא היו ולא נבראו?

      גורם בכיר במעריב אמר לוואלה! ברנז?ה בתגובה לטענות שהעלתה סיני כי ?זו לא הפעם הראשונה שרותי סיני מתגוללת על מקום עבודתה לאחר פיטוריה, והיא עשתה בדיוק את אותו הדבר לאחר שפוטרה מעיתון הארץ. דפוס ההתנהגות הזה מלמד שדבריה אינם מעידים ולא כלום על העיתונים בהם עבדה - אלא מעידים על אופיה?.

      מעיתון מעריב נמסר בתגובה: ?הכותבים במערכת מעריב נהנים מחופש עיתונאי מלא, ובכללם הגברת סיני בתקופת עבודתה בעיתון. צר לנו שלאחר פיטוריה היא בוחרת להעלות טענות שלא היו ולא נבראו?.