פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      העיתונאי כמרגל

      אנו נמצאים היום בשלב בו ניעורה התעוזה לעבור לשלב השני בהדברת המזיקים, מחיסול המקור אל שיתוק המפרסם. חנוך מרמרי בטור מיוחד על החלטת היועמ"ש להעמיד לדין את אורי בלאו

      המכבש הביטחוני טוחן לאט, אבל כיוונו ברור, כוחו רב והוא מתגלגל בהתמדה עיקשת. הפעם רושמים לעצמם נהגי המכבש הביטחוני הישג נכבד במאבק ביריבה הוותיקה, החברה האזרחית הישראלית ובנציגתה הלא אהודה, העיתונות המוסדית, לב ליבה של הדמוקרטיה המפותחת. יריבה שאפשר לזקוף לזכותה העלאת פרשיות שטויחו, שהוסתרו, ואפילו ניסיונות של המערכת הביטחונית לבנות מצגי שווא ושקר לחפות על פעולה כושלת ולעתים בלתי חוקית כשלעצמה.

      היועץ המשפטי לממשלה יהודה ויינשטיין, מתבטל בפני עוצמתו של המכבש הביטחוני. בהחלטתו להעמיד לדין עיתונאי חוקר שפעל בשם מוסד עיתונאי מוכר בחשד לעבירה שהיא בגדר פשע חמור, הוא מחסל באבחת החלטה מרה אחת את האושיה החשובה ביותר לקיומה של עיתונות חופשית. הוא חוסם את דרכו של עיתון לפרסם מידע - לעתים מידע חיוני - לתועלת הציבור אודות המתרחש במערכת הביטחון. בהחלטתו מסתמך היועץ המשפטי לממשלה על סעיף 113 לחוק העונשין, שכותרתו "ריגול חמור", וסעיף קטן ג' בו, האומר: "מי שהשיג, אסף, הכין, רשם או החזיק ידיעה סודית כשאינו מוסמך לכך, דינו - מאסר שבע שנים".

      בראייתו המצומצמת, הביורוקרטית, מתעלם היועץ ויינשטיין מן המרקם הרגיש, שמסגרתו מצליחה העיתונות בעשורים האחרונים לעמוד מול המכבש הביטחוני ללא אמצעי הגנה ראויים. העיתונות עושה זאת ללא תמיכה ציבורית ולעתים תחת עוינות הציבור, ללא תמיכה פוליטית מצד המחוקקים המתחשבנים ע?מה דרך קבע ומבקשים לקצוץ את כנפיה, וללא בסיס חוקתי איתן שייתן הכשר לפעולתה. בהחלטתו, נחצה את הקו הברור הקיים בדמוקרטיות מפותחות, ומאפשר לעיתונאי לפרסם מידע חיוני הנדלה מתוך ארגונים סגורים – ממשלתיים ופרטיים.

      העיתונות איננה מוסד שכולו טוהר, היא מרובבת לא פעם בכתמי שמן המכונות המניעות את מנגנוני השלטון. גם העיתונות האיכותית ביותר אינה מתבססת על רמתו הערכית או המוסרית של מקור ולא על נועם הליכותיו של אופיו המצוין של העיתונאי שהביא את המידע, אלא על איכות המידע שהוא מציע ומידת תועלתו לטובה הציבורית.

      את המקור העיתונאי – המדליף, בלשון פחות צחה - מנסה מערכת ביטחון להדביר בשיטתיות ובכל זאת יהיו תמיד אלה שיסתכנו ויציעו לחשוף את מה שהמערכת מבקשת להסתיר. בכך אין היא שונה מכל ארגון, ובכלל זה ארגונים מסחריים, ששומרים על סודותיהם מכל משמר ודורשים מעובדיהם נאמנות ארגונית מוחלטת. אבל אנו נמצאים היום בשלב בו ניעורה התעוזה לעבור לשלב השני בהדברת המזיקים, מחיסול המקור אל שיתוק המפרסם. שלב הניזון מן החולשה כפולה, הן של המערכת המשפטית והן זו של העיתונות המוסדית.

      מחקירת ראובן פדהצור ועד בלאו

      אפשר למתוח קו בין שלושה מקרים, שהאחרון בהם הוא פרשת בלאו, כדי לזהות קו מגמה ברור.

      המקרה הראשון הוא פרשת החקירה הפלילית נגד ראובן פדהצור, פרשן צבאי, חוקר ביטחון לאומי וטייס מילואים בחיל האוויר. ב-1993 הציג פדהצור בתכנית טלוויזיה העתק מסמך אודות ביצועיו העלובים של טיל הפטריוט במלחמת המפרץ, דבר שעורר את מערכת הביטחון לדרוש חקירה פלילית בחשש כי עבר על סעיף 116 (2) לחוק העונשין, הקובע כי "מחזיק מסמך רשמי או משתמש בו כשאינו מוסמך לכך", דינו מאסר חמש שנים. זאת אף כי היה ברור שאחזקת המסמך היא לצרכים עיתונאיים וכי הכתבה עצמה עברה צנזורה. כעבור שנה מתחילת החקירה הודיעה הפרקליטות על סגירת התיק מחוסר עניין לציבור.

      בשנת 2002 נחצה סף מסוכן עם חקיקת חוק השב"כ, וזהו המקרה השני. חוק השב"כ החשוב כשלעצמו בא, באיחור גדול, לתת תוקף ומעמד חוקי לפעילותו של הארגון. אלא שבחוק הזה מופיעה, לראשונה, סנקציה פלילית לא רק כנגד אנשי הארגון המדליפים מידע רגיש, אלא גם כנגד הגורם המפרסם אותו ללא קשר לזהותו, יחיד או עיתון. למרות התנגדות עיקשת של גורמי עיתונות, סעיף 19 (ב) (1) לחוק השב"כ קובע: "המגלה או המפרסם מידע חסוי לפי חוק זה בלא היתר, דינו - מאסר שלוש שנים; הביא אדם לגילוי או לפרסום כאמור ברשלנות, דינו - מאסר שנה".

      זהו המקרה היחיד שבו נחקק חוק מדינה המונע ישירות פרסום הנוגע לארגון מסוים, במקרה זה ארגון ביטחוני. (הייתי שואל במה זכה דווקא השב"כ לכבוד המפוקפק של חוק כזה, ולא צה"ל עצמו או המוסד, אבל אני חושש שעצם השאלה תיתן למישהו רעיון ליישר קו). בנוסח החוק אין כלל עיסוק בשאלת טיב המידע החסוי המתפרסם ובמידת הנזק הנגרם בפועל כתוצאה מן הפרסום. זהו המקרה הראשון שבו ארגון לא רק מגן עצמו מפני הדלפות, אלא הופך לעבריין פלילי כל אדם ועיתון שמשתמש בחומר מודלף מן השב"כ לצרכי פרסום. עד היום לא נבחן החוק בבתי המשפט, אבל עצם נוכחותו היא סכנה מהבהבת. החוק הזה הוא בלתי נסבל במיוחד לנוכח העובדה שהצנזורה הצבאית, מוסד ענק שכל פרסום אמור לעבור דרכו, מופקד בלאו הכי על מניעת נזקים ודווקא באופן רך יותר – על פי איכות המידע המפורסם ומידת הנזק המהותי שבפרסומו.

      חומר רגיש יזרום ברשת אל כל מיני ויקילקסים ויצוף בלי שום עכבות

      מקוממת במיוחד טענת היועץ בנוגע לעיתונאי העוסק בענייני ביטחון והמחזיק בידו העתקי מסמכים רגישים, שאותם קיבל ממקורותיו באופן שאינו מוגן על פי נהלים. היא מקוממת משום שזה היה הנוהג מאז ומתמיד. כל הכתבים והפרשנים שעימם עבדתי כעורך, החזיקו מסמכים בבית, לא רק לצורך פרסום מידי אלא גם כחומר נגיש למקרה שנדרש רקע עמוק יותר לצורך כתיבת פרשנות סמכותית. ללא אחזקת חומר רגיש בנושאי צבא וביטחון, לא תיתכן עיתונות אמינה, ידענית וביקורתית. ללא עיתונות יודעת-כל לא תיתכן בחינת עומק של נושאים מהותיים שראוי כי הציבור יידע על השומרים על ביטחונו.

      לנימוקי היועץ המשפטי על הצורך בצעד הדרסטי של הגשת כתב אישום נגד בלאו מוכנס בעקיפין טיעון של "מניעה מוקדמת". בזמן שמערכת החוק במדינות מפותחות נזהרת ככל האפשר מנקיטת הליכי מניעה מוקדמת של עבירות עיתונאיות, כאן היא דווקא מכה שורש. לשיטת היועץ היועץ המשפטי, אם חומר רגיש עלול ליפול לידיים לא רצויות, רואי לשפוט מראש את מחזיק החומר.

      אם יצליח המהלך המסתמן כאן, וההליכים הפלילים נגד עיתונאים יזכו ללגיטימציה ציבורית, נקבל בקרוב לעיתונות שכל-כולה דו?ברו?ת. את נזקיו של מצב כזה אין צורך לנחש , די להיזכר בתרבות הביטחונית שהביאה לפרוץ המלחמה באוקטובר 1973.

      לצד העיתונות הצייתנית, קצוצת הכנפיים, נקבל עוד סוג עיתונות אלמונית, חמקמקה, שבוודאי תעקוץ את המערכת הצבאית, פשוט מפני שזה מה שהיא יודעת. חומר יגיש יזרום ברשת אל כל מיני ויקילקסים ויצוף בלי שום עכבות, ערכיות או רגשיות, באתרים אנונימיים ברחבי העולם. המכבש הביטחוני יוכל תמיד לגהץ את הצמחייה המתורבתת. הבעיה היא שבמקומה יצמח עשב פרא שורד מכבשים – יבלית ויראלית.

      עוד בנושא:
      ויינשטיין הכריע: כתב אישום נגד אורי בלאו
      עיתונאים בעצומה ליועמ"ש: "הכרזת מלחמה על חופש העיתונות"
      פרשנים צבאיים: "תקדים משפטי שעלול להפוך כל עיתונאי לעבריין בפוטנציה"
      עיתונאים בכירים: "יום שחור לעיתונות בישראל"
      "ההחלטה מחזירה את ישראל שנות דור לאחור"

      לכל הכתבות על פרשת ענת קם