דרור פויר עורך את וואלה! ברנז'ה

דבר העורך: דרור פויר

בחודשים האחרונים הייתי ברנז’אי כמו שלא הייתי בחיי. מסקנות: לא מדובר בחבורה מושלמת, אבל כן מדובר בחבורה לא רעה בכלל. וגם, וידוי: למה בחרתי לערוך את וואלה! ברנז'ה?

דרור פויר

עוד בעורך-אורח:
פויר ראיין את עיתונאי מעריב קלמן ליבסקינד
פויר חילק את אלו שנכנסו השנה לתפקידם לטובים ורעים
פויר יצא לסיבוב טעימות בעיר וחזר עם מסקנות

אחד מהרגעים היותר מדכדכים עבורי בתקופה האחרונה, שרגעים מדכדכים היו משובצים בה למכביר, היה בערב ראש השנה בהפגנה של עובדי מעריב מול סניף השופרסל ברחוב איבן גבירול בתל אביב. ההפגנה כבר עברה את שיאה, ולפני פיזור עמדתי על המדרכה עם חברי הטוב אראל סג"ל, שהגיע להפגנה עם שניים מילדיו, ועוד עיתונאים ששייכים לפלג הימני של הכותבים בעיתון.

אז אנחנו עומדים שם ומדברים ואדם דתי, מבוגר ומיושב למראה, ניגש אלינו בחיוך ומושיט את ידו לסג"ל, ללחיצה. הייתי בטוח שהוא בא לברך בשנה טובה, אבל היהודי – בחיוך שרק הלך והתרחב ממילה למילה – אמר לסג"ל משהו כמו: אני שמח, אני כל כך שמח, שסוגרים לכם את העיתון ושתישארו כולכם בלי עבודה. מגיע לכם.

סג"ל, אדם טוב ממני, הפטיר משהו כמו שנה טובה גם לך אבל אני חשבתי שאני מתפוצץ. איך אתה לא מתבייש להגיד ככה לבנאדם שמאבד את עבודתו רגע לפני ראש השנה, שאלתי את הבנזונה ועל מה בדיוק אתה הולך להתפלל בבית הכנסת שלך, אבל הוא המשיך לחייך והלך לאחל את אותו הדבר לקלמן ליבסקינד.

זו כמובן לא הייתה הפעם הראשונה, או העשירית, בה נתקלתי בתגובות כאלה – הן חזרו על עצמן בכל ההפגנות למען ערוץ עשר ומעריב והיה אפשר לקרוא כמותן, ואלימות הרבה יותר מהן, במרבית הטוקבקים לידיעות על פיטורים וקיצוצים בכל כלי התקשורת האחרים – ובכל זאת, זה שונה כשהבנאדם עומד מולך ואתה רואה לו את הלבן של העין וחש את הזיעה בכף ידו.

זה בהחלט הצליח להרוס לי את היום.

עוד בוואלה! NEWS

תקופת הקורונה מסוכנת עבור החולים במחלה זו. איך שומרים עליהם?

פרופ' ארנון נגלר בשיתוף האגודה לזכויות החולה
לכתבה המלאה
פובליציסטים שמדברים גבוהה גבוהה זה נחמד, אולי אפילו חשוב, אבל חשובים הרבה יותר הם התחקירנים. פויר (צילום: נמרוד סונדרס)

לא, זו אינה קריאה או בקשה לאהבה. זו גם לא (עוד) הכאה על חטאי התקשורת, גם אם זו יכולה להיות במקום לפעמים. עיתונאים מעולם לא היו חביבים במיוחד על הציבור הרחב – סקרים מיקמו אותם תמיד איפשהו בין הזונות לשמאי המקרקעין בכל הקשור לאהדה הציבורית – וככה כנראה שזה אמור להיות, אם אנחנו מאמינים במה שנקרא חוכמת ההמונים; מיליוני אנשים לא יכולים לטעות. מה גם שכל ההכאות על החזה של עצמנו לא עוזרות. להפך. ככל שעיתונאים מכים יותר על חטא כך שוטמים אותם יותר.

לא. אם כבר, זה ניסיון להגן על חברותיי וחבריי למקצוע. אתם יכולים להאמין לי שבחודשים האחרונים צברתי לא מעט שעות עם עיתונאיות ועיתונאים מכל כלי התקשורת, סביב ההקמה והביסוס של ארגון העיתונאים. בחודשים האחרונים הייתי ברנז'אי כמו שלא הייתי בחיי. מסקנות ביניים: לא מדובר בחבורה מושלמת של אנשים (הפתעה, אני יודע), יש ביניהם פחדנים ושקרניות, אופורטוניסטים ונבלות – אבל אם יורשה לי להכליל, הרי שמדובר בחבורה לא רעה בכלל של אנשים.

בלי להגזים, ישבתי עם מאות מהם. נשים וגברים עם משכורות נמוכות עד נמוכות מאוד, עבודות חסרות תהילה, ביטחון תעסוקתי נמוך, אם בכלל, אפשרויות קידום לוטות בערפל, ואהדה ציבורית בסימן שאלה, כאמור. אנשים שהבוסים שלהם, אלה מהחלונות הגבוהים ומשכורות העתק, לא רואים אותם ממטר, ושמהווים הרבה פעמים לא יותר מפיונים על לוח משחק, אנשים שגם לפני המשבר הנוכחי לא בדיוק ידעו מה צופן להם המחר בחובו – והרוב המוחלט של האנשים האלה לא דיבר איתי על קביעות או העלאה, קידום או אקזיט. לא. רובם המוחלט היה מוטרד לא פחות מעניינים כמו אתיקה, עתיד המקצוע, מעמד העיתונאי ומקומה של האמת במרחב הציבורי. רובם המוחלט של העיתונאיות והעיתונאים לא דיבר איתי על כסף – הם דברו על ערכים, על היכולת לעשות את העבודה בצורה טובה, על ההידרדרות בסטנדרטים של המקצוע וכך הלאה. רובם המוחלט – וזו לא קלישאה – דאגו ודואגות לחברה הישראלית.

אז אולי אין הרבה מה לעשות בתחום של האהדה הציבורית, אבל מקום טוב להתחיל ממנו יהיה בקצת יותר גאוות יחידה ובהליכה בגווים קצת יותר זקופים. זה לא פחות חשוב (טוב, אולי קצת פחות חשוב, אבל לא בהרבה) ממשכורות גבוהות יותר וביטחון תעסוקתי רב יותר, והכל מקרה אין חולק על כך שכל הדברים קשורים זה בזה.

וגם את הדברים האלה כדאי לזכור, בטח על רקע כל החרא שיוצא החוצה בזמן האחרון סביב מעריב ומריבות העיתונים והעיתונאים המדכאות. הרוב המוחלט של העוסקות והעוסקים במלאכה עושה את זה מתוך תחושה מעורפלת של שליחות. ועוד דבר שכנראה נאמר בערך מיליון פעמים: עיתונות חזקה (ואפשר יהיה גם להסתפק ביציבה) היא מרכיב קריטי של חברה בריאה, ממש כמו מערכת בריאות או חינוך. בלי עיתונות ובלי העיתונאים שכולם כל כך אוהבים לשנוא יהיה הרבה יותר קל (להמשיך ו) לדפוק את כולנו. כי עיתונות חזקה מתחילה מעיתונאי חזק, לא ממו"ל חזק.

ככל שעיתונאים מכים יותר על חטא כך שוטמים אותם יותר. פויר, בהפגנת עובדי ערוץ 10 מול בית רה"מ (צילום: מערכת וואלה!)

בויכוח הציבורי על העיתונות – אם אפשר לקרוא ויכוח למה שמתרחש פה – מדברים הרבה יותר מדי על אידיאלים נאצלים כמו חופש הביטוי או הדמוקרטיה, אבל פחות מדי על ביטוי שאני מעדיף בהרבה: חוסן חברתי.

נודה על האמת, בישראל של 2012 דמוקרטיה הפכה להיות משהו בין כדור שינה לסוג של מחלת עור. אתה רק אומר את המילה הזו וחצי מהאנשים נרדמים והחצי השני מתחיל להתגרד. לטעמי צריך לדבר יותר על זה שבלי עיתונאים לענייני רווחה קל יהיה יותר לדפוק את סבתא שלך ובלי עיתונאים לענייני חינוך יהיה קל יותר לדפוק את הילדים שלך ובלי עיתונאים לענייני כלכלה יהיה קל יותר לדפוק אותך וכך הלאה. פובליציסטים שמדברים גבוהה גבוהה זה נחמד, אולי אפילו חשוב, אבל חשובים הרבה יותר הם התחקירנים, הכתבים המוניציפלים, כתבי התחום – הם מגש הכסף ובלעדיהם לא תיתכן חברה בריאה.

וזה מה שצריך לזכור. וזה מה שצריך להבין: אסור לתת לעובדה שהמודלים הכלכליים שהחזיקו את התקשורת – פרסום תמורת תוכן – הולכים וקורסים להרוס את העיתונות ואת החברה. זה לב העניין.

אבל לא רק רגעים של דכדוך היו בשנה האחרונה, אם לסגור את המעגל שנפתח בפסקה הראשונה, ממש לא. לצד כל אלה היו גם לא מעט רגעים של התעלות והתגלות. שעות ארוכות בחדרי ישיבות, באספות עובדים ובהפגנות ומפגשים עם שורה ארוכה של מנהיגות ומנהיגים, נשים וגברים אמיצים מאין כמותם שהבינו את הכוח שבהתאגדות ומצאו בתוכם את העוז לעמוד מול המעסיקים שלהם. עוד לא היו לנו נצחונות גדולים, מפוארים, אני מודה, אבל היו לנו המון רגעים של תקווה. כי כל העיתונאים האלה שכולם כל כך אוהבים לשנוא הם באמת חבורה שאני גאה מאוד להימנות עליה.

למה בחרתי לערוך את וואלה! ברנז'ה?

כשהציעו לי לערוך את וואלה ברנז'ה לכבוד החג לא בדיוק קפצתי על המציאה, אני מודה. הפעם האחרונה שהיה לי תפקיד עריכתי היתה לפני משהו כמו חמש שנים, וזה הספיק לי לגמרי לכל החיים, תודה רבה. כי מהי עבודת העריכה בעיתונות נכון להיום? תשאלו כל עורך (אולי חוץ מאלה שעובדים בישראל היום) והוא יאמר לכם: דילוג חסר חן מקיצוץ לקיצוץ, ג'אגלינג בלתי אפשרי במטרה ליצור מוצר שייראה כמו מיליון דולר למרות שהשקיעו בו חמישה שקלים (ברוב הזמן זה לא עובד) ומריבות בלתי פוסקות עם אלה מההנהלה שצועקים עליך שאתה מבזבז יותר מדי, כמו גם עם אנשי המערכת, שבאים אליך בטענות שאתה משלם פחות מדי. (רמז: אלה האחרונים שצודקים, תמיד).

עריכה, ברבים מהמקרים, היא יותר משרת אמון ממינוי מקצועי וזה חבל, שלא לומר אחד מהגורמים שהורסים את המקצוע. זה קצת כמו לאמן קבוצת כדורגל בישראל. מלבד זאת, כבר התרגלתי להיות כותב, כותב ותו לא, וזה מספיק לי בהחלט. אין כמו לשבת לבד בבית, בחושך, בתחתונים, אחראי לעצמי ולמילותיי. זה הרבה יותר כיף מלהילחם בטקסט של מישהו אחר שכמעט תמיד יהיה לא מרוצה מהתוצאה.

מה גם שבחוויה האישית שלי, מדורי הברנז'ה רק הרסו לי. פעמיים בחיים שלי פורסם על מינוי או עזיבה שלי בוואלה ברנז'ה עוד לפני שהספקתי להודיע למקום העבודה ו/או לפני שמקום העבודה שלי הספיק להודיע לי. זה היה מרגיז מאוד והשאיר כמה משקעים.

אבל אחרי שישבתי עם עורך המדור ד. ורטהיים, שהבהיר לי כי:

א) אני לא מקבל כסף.
ב) אני לא צריך לעבוד קשה מדי.
ג) ישלחו אלי צלם הביתה.

הסכמתי כמעט מיד. שיקול נוסף היה שארגון העיתונאים בהחלט יכול להיעזר פה ושם ברוח גבית ממדור הברנז'ה המוביל בישראל (זה היה הדיל, דוד, לא ככה?). אני מודה שגם להיות באותה רשימה עם דנה ספקטור, שערכה (ובכישרון רב) את מדור וואלה גבר, תמיד עושה לי את זה.

חג שמח ותהנו מהמדור,
דרור

* במסגרת פרויקט עורך-אורח ערך פויר את המדור למשך יממה.

עוד בעורך-אורח:
פויר ראיין את עיתונאי מעריב קלמן ליבסקינד
פויר חילק את אלו שנכנסו השנה לתפקידם לטובים ורעים
פויר יצא לסיבוב טעימות בעיר וחזר עם מסקנות

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully