הוא היה כתב הטלוויזיה הכי טוב שהכרתי

שוב ושוב חשבתי על משפט הפתיחה לפני שהרמתי אליו טלפון. הוא בוב סיימון המיתולוגי, אני עיתונאית בת 28, כמה שבועות לפני שתעלה לאוויר תכנית תחקירים חדשה. בערך באותם ימים החלטנו לקרוא לה "עובדה". עבדנו כבר על התחקיר הראשון, ידענו שאנחנו רוצים כתבה קלילה יותר לסיום, והעורך שלנו, ראודור בנזימן, הציע שנפנה לבוב. לא ברור לי למה זה נראה לנו הגיוני, אבל זה מה שקרה: בוב בדיוק הכין כתבה ל CBS על שגעון המטקות של הישראלים, ודי בפשטות הוא הסכים לתת לנו לשדר אותה גם אצלנו, ב"עובדה", בתכנית הראשונה של העונה הראשונה שלנו. הוא לא שאל שאלה אחת על כסף, גם לא על זכויות יוצרים (אם בדק משהו מול הבוסים שלו, הוא לא סיפר לי על זה). בתוך חמש דקות העתיק את הכתבה על קלטת, ונתן לנו אותה לשידור.

צפיתי בכתבה ההיא הבוקר, אחרי שנודע שבוב נהרג הלילה בתאונת דרכים במנהטן. זאת לא היתה כתבה לפרס פוליצר, גם לא סיקור הרואי של מלחמה גדולה. סתם תמונות של ישראלים משחקים מטקות על החוף: החתיך בבגד ים, והבלונדינית בביקיני, הזקנה עם משקפי השמש והשוויצר שצולל יחד עם הכדור. אין בית ספר לטלוויזיה שיכול ללמד את מה שבוב סיימון ידע לעשות עם תמונות בנאליות כאלו, עם כתבה ששום דבר לא קורה בה, שכאילו אין בה סיפור, זולת הסיפור שבוב החליט לספר. והוא ידע לספר סיפור, קודם כל כי הוא ידע לכתוב; להסביר את הרעיון המרכזי במשחק המטקות: "להכות בכדור כל כך חזק עד שלא יוכל לחזור. ואז לקוות שבכל זאת יחזור"; לפצח את החיבור של הישראלים למשחק הפרימטיבי הזה, שיש בו את כל מה שאנחנו מכורים לו: רעש ואנרגיה, והתלהבות וכאוס, וגם התשוקה להוריד בגדים כשאפשר; לחבר את כל זה לריקוד המזרח תיכוני המוטרף, שכמו במטקות, אין בו חוקים ואין מנצחים והוא לעולם לא נגמר.

ארבע שנים הוא היה הכתב של CBS אבל כמעט 20 שנה חי כאן, ומעולם לא הסתיר שהוא אוהב את ישראל ואת הישראלים. עשה כתבות על ה"בועה" התל-אביבית, וגם על אלימות כלפי פלשתינים באינתיפאדה הראשונה; סיקר את נחיתת סאדאת בישראל, והספיק לדווח גם מכיכר תחריר.

הוא היה כתב הטלוויזיה הכי טוב שהכרתי. אמיץ ומוכשר וסקרן כמו ילד בכל מקום שאליו הגיע, מול כל אדם שהצליח לראיין. זה יכול היה להיות ליאו מסי או כורה שנלכד 70 ימים במעבה האדמה בצ'ילה. הסקרנות הזאת עלתה לו ב 40 ימי שבי בעיראק, ויותר מפעם אחת היא כמעט עלתה לו בחייו. הוא דיווח מכיכר טיאננמן הסוערת, וסיקר את המלחמה בסומליה, וחצה את התעלה עם כוחותיו של אריק שרון במלחמת יום הכיפורים.

אבל רק מלחמה אחת היתה עבורו, בעצם עבור כל בני דורו, האירוע המכונן של חייו.

בוב סימון היה כתב צעיר בן שלושים כשנשלח לויאטנם. כעשרים וחמש שנה אחר כך ישבתי איתו בביתו בהרצליה. באתי אליו עם גלעד טוקטלי כדי לצלם ראיון. הרעיון היה למתוח קו בין ויאטנם שלהם ללבנון שלנו. הוא הראה לנו כתבה שצילם ב-1972, על הכביש הראשי שמוביל לעיר דה נאנג. ויש משפט אחד בכתבה הזאת שאני לא שוכחת. משפט קריינות של בוב, שעומד על הכביש, אחרי הפצצה נוראית שגבתה את חייהם של עשרות אזרחים. גופות של ילדים קטנים היו מוטלות על הכביש, אפשר היה להרגיש את הזוועה באוויר.

"יהיו עוד קרבות וייאמרו עוד מילים", הוא אומר שם, "מילים של גנרלים, של עיתונאים ושל פוליטיקאים. אבל כאן, בכביש מס. 1, מה כבר אפשר לומר. אין עוד מה לומר על המלחמה הזאת. אין עוד מה לומר".

וכל מה שהעיתונאי הדגול הזה ידע לעשות: לראיין, לכתוב, לצלם, להגיע לסיפור, להביא אותו לשידור – כל זה התחבר ברגע ההוא בויאטנם לעוד דבר אחד, אולי חשוב מכולם; לאומץ שהיה לו להגיד משהו חשוב. ולהגיד את זה בזמן.

מדי פעם אני נזכרת במשפט הזה. נדמה לי שבוב היה גאה לראות בו כמעט צוואה.