בשבוע שעבר נפגשו בועדת הבחירות של הכנסת שני עורכי דין משני צידי המתרס ונשאו דברים בפני השופט סלים ג'ובראן, יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, במסגרת הדרישה להכיר בכך שישראל היום מפרסם תעמולת בחירות אסורה למענו של בנימין נתניהו. קריאת נאומיהם של השניים בפני הוועדה והדיאלוג שהתקיים ביניהם לא משאירה ספק: מדובר בדו-שיח של חרשים המייצג שני קטבים של עולם התקשורת היום, ובמידה רבה שני קטבים של הדמוקרטיה הישראלית.
יש מידה של סמליות בכך. מאז הוקם ישראל היום, וביתר שאת מאז הפך לעיתון הנקרא ביותר בישראל ולכלי שרת של ראש הממשלה בנימין נתניהו ומסריו, מנסים מתנגדיו לאתר כל סדק או חרך בכדי לנסות ולעצור את דהירתו הפרועה, המהווה לשיטתם סכנה אמיתית לשיח הדמוקרטי בישראל. עיתונאי ישראל היום, לעומתם, אינם טורחים להפריך באמת את הטענות הללו (בוודאי לא למתן את השירות הנדיב שהם מעניקים לראש הממשלה, לעיתים קרובות מאד על חשבון האמת או ההגינות העיתונאית) ומעדיפים לעשות אחד מהשניים: או להטיח (מעל דפי עיתונם) את טענת "אבל גם הם לא בסדר..." (כלומר גם ידיעות אחרונות משרתים אינטרסים פוליטיים, גם הארץ מקדם אג'נדות וכו') או להסתתר מאחורי סיסמאות כמו "פגיעה בחופש הביטוי" ומאחורי נימוקים משפטיים טכניים, במטרה לצמצם את הדיון לאמות מידה דקדקניות.
מעטים האמינו באמת ששופט יסמן עיתון יומי שלם כעלון תעמולה
יש בקרב הזה בין שני הצדדים מידה של גיחוך לפעמים. בדיון בכנסת ביקש עורך הדין שחר בן-מאיר (אשר הגיש את הבקשה בצירוף חוות דעת מקצועית של חוקרת התקשורת ענת באלינט) לבחון את ישראל היום בכלים של מוסר, הוגנות, הגיון, סבירות. למשל: "כשאנחנו מאפשרים לבעל הון להקים עיתון שהוא בעצם בחלקו עיתון ובחלקו כלי תעמולה הפגיעה בשוויון בבחירות היא פגיעה אנושה. בעצם מי שמחליט מי יהיה בשלטון הוא בעל ההון". עורך הדין דורי קלגסבלד, פרקליטו של העיתון (וגם של מו"ל העיתון שלדון אדלסון) השיב לו בטיעונים משפטיים בעיקרם, כמו זה: "אתה לא יכול להתמודד עם מבחן הדומיננטיות אם אתה לא מצביע על כתבה קונקרטית ואתה לא יכול להתמודד עם מבחן הזיקה ממשית אם אתה לא מראה איך מר נתניהו עורך את העיתון".
ואכן, נדמה לי שלא הייתה הפתעה גדולה כאשר חזר ג'ובראן עם החלטה לדחות את הבקשה הגורפת, על אף שמצא כי חלק מטיעוניה מוצדקים באופן עקרוני (למשל הטענה על העדר מודל כלכלי של עיתון כאינדיקציה להכרתו כעלון תעמולה). מעטים האמינו באמת ששופט יסמן עיתון יומי שלם כעלון תעמולה, כפי שקשה לראות את "חוק ישראל היום" נכנס לספר החוקים (על אף שעבר בקריאה טרומית) וכפי שבבג"ץ אדלסון (שבמרכזו עומדת כתבה שהכין הח"מ) סירב בית המשפט העליון להתערב בשיקוליה של הרשות השניה ולפסוק כי הליך ההתנצלות בפני איל ההימורים היה בלתי תקין.
בשלושת המקרים קיימות ראיות למכביר על התנהלות עיתונאית בוטה, מנוגדת לכל הגיון סביר, צדק טבעי ואמת צרופה המקובלת בעיתונות בארץ ובעולם. בשלושת המקרים ניכר כי מו"ל ישראל היום ועורכיו מנצלים את השופר שבידיהם בכדי לשרת את האינטרסים של המו"ל או של שלוחו הפוליטי. ובכל זאת בשלושת המקרים מתקשים המחוקקים והשופטים להוציא את הערמונים מהאש לאלה המבקשים להתגונן בשם הדמוקרטיה.
אם נשיאת מועצת העיתונות מתבלבלת, מה יאמרו אזובי הקיר
וספק אם הם צריכים. בחברה מתוקנת הציבור היה זה שאמור לדחות בשאט נפש מוצר כמו ישראל היום (או לפחות להתעלם ממנו), והשוק (או הממונה על ההגבלים העיסקיים להבדיל) היה מוצא דרך לנתב אותו להתנהלות עיסקית מקובלת, כזו שאינה כוללת הצפה חינמית שמאיימת להחריב את הז'אנר כולו. בחברה מתוקנת לא היינו זקוקים לעורך דין שיעמוד בפני הפרלמנט ויסביר מדוע בדיון הנסב על אופיו של תוכן, עונה דווקא מנכ"לו של העיתון (במקום עורכו הראשי), מדוע המו"ל מסרב להצהיר שהעיתון מחזיק את עצמו, ומדוע, בניגוד לכל כלל אתי בסיסי, ישראל היום מקפיד להתעלם מהבקשה לפסול אותו, אבל ממהר לפרסם בהבלטה דווקא את תשובתה של מפלגת "הליכוד" לאותה הבקשה בדיוק שלא פורסמו אצלו מלכתחילה.
בחברה מתוקנת עו"ד דורי קלגסבלד לא היה צריך כלל לדבר על "שיהוי" של הבקשה "השערורייתית" כדבריו, מכיוון שבחברה מתוקנת עיתון נורמלי היה מצליח להוכיח בנקל שהחלטותיו העיתונאיות הן החלטותיו שלו, ואינן כפופות לגחמות או לצרכים של ראש הממשלה (גם אם האג'נדה הלגיטימית לחלוטין של כותביו או עורכיו ימנית). ישראל היום לא יכול להסביר מדוע, למשל, נמחק שמו של ראש הממשלה ממכתב אותנטי שהשאיר אחריו משה סילמן אשר הצית את עצמו בהפגנת מחאה, ולכן הוא חייב להדוף הצעות כאלה בטיעונים משפטיים גרידא, ובדרך גם לבקש שיפסקו לטובתו הוצאות. בחברה כזאת נשיאת מועצת העיתונות לא הייתה מבלבלת בין מונח מקובל ואפילו מבורך בעיתונות כמו "אג'נדה" שקופה ומוצהרת לבין מלחמת אינטרסים מלוכלכת של "הון-שלטון-עיתון" כמו זו המתקיימת בין "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום", ולא הייתה רואה במלחמה הזאת תופעה ברוכה המאזנת את סיקור פעולותיו של ראש הממשלה.
הצגת ההתחזות-לעיתון נחשפת במערומיה
המסקנה מתוצאת הפניה ליו"ר ועדת הבחירות ומהשתלשלות המאבק בכלל, יכולה לרפות את ידיהם של אלה המנסים להדוף את ההשפעות המזיקות של ישראל היום. שכן אם אין שום דרך מעשית לעצור את המכבש האדלסוני, המונע בעזרת הררי כסף דמיוניים, מלהשתלט על חלקים נכבדים מהתקשורת הישראלית ולתעל את הנראטיב שלה בשירותו של ראש הממשלה, אז חבל להתאמץ ולכתוב חוות דעת ומאמרים ובקשות מבית המשפט ותזכירים ותצהירים. זאת המסקנה האוטומטית שלא מעטים אוחזים בה.
אבל התבוננות בתהליך לאורך זמן תגלה שמאמצי ה"דמוקרטיה המתגוננת" נושאים בכל זאת פרי. ישראל היום בכל זאת ממותג אחרת מאשר בתחילת דרכו. גם רבים מקוראיו הנמרצים ביותר (רובם נהנים מאפקט העיתון-מתנה יותר מאשר מתכניו המאלפים) מבינים בליבם שהמוצר שהם מקבלים אינו מיטבי. כלי התקשורת בכללותם, כולל אלה שאינם לוקחים צד במאבק, ממעטים לצטט ממנו, וקשה להיזכר מתי עיתון זה העלה נושא אמיתי לסדר היום בין אם באמצעות תחקיר מעולה, מאמר חדשני או סתם כותרת שאינה נגועה באינטרסים זרים.
אפשר לומר שפעילות נמרצת בכדי להרים את המסך מעל התנהלותו העיתונאית הפגומה של ישראל היום עושה בדיוק את זה: חושפת את הצגת ההתחזות-לעיתון במערומיה. ולמרות שהתהליך ארוך בהרבה מכפי שחלקנו היינו רוצים, ואינו מסתיים בפסיקה נחרצת של שופט, הרי שבעזרת מהלכים משפטיים-ציבוריים כאלה, קיים סיכוי שבסופו של יום עיתונאות מהסוג שמוכר (כלומר, מחלק בחינם) ישראל היום תוקא מקירבנו. לא בגלל נתניהו, לא בגלל אדלסון ולא בגלל החינמיות. פשוט בגלל שעם "שיהוי" או בלי "שיהוי" - זוהי פשוט עיתונאות גרועה.