בעוד השמאל הישראלי עדיין לועס את הכובע, גם בתקשורת נמשך הליך חשבון הנפש הפומבי - ובמקביל השמחה לאיד מימין. מאמר שפרסם הבוקר עיתונאי ערוץ 10 רביב דרוקר בעיתון הארץ בו טען כי עיתונאי הימין מסתירים את עמדותיהם הפוליטיות מהצופים והאשים אותם בשמחה לאיד. עיתונאי חדשות 2 עמית סגל ענה לו בטקסט שפרסם בעמוד הפייסבוק שלו ובו האשים את ערוץ 10 בשמאלנות - נטיה פוליטית שהביאה לכשלון בחיזוי תוצאות הבחירות.
"מאז הבחירות רוקדים העיתונאים תומכי נתניהו משמחה לאיד", כתב דרוקר בהארץ. "העיתונאי קלמן ליבסקינד פרסם בפעם האלף ב'מעריב' את אותו מאמר נגד התקשורת השמאלנית. זו פרנסה לכל החיים. לאראל סגל מותר להיות לשנייה וחצי מספר 11 ברשימת הליכוד ולאחר מכן לחזור לשדר כאילו כלום. חנוך דאום יכול להתהדר בחברותו עם נתניהו ולאייש פאנלים פוליטיים מכובדים (בהם יתבכיין על כך שלימין אין ביטוי), ינון מגל ושרון גל יכולים לעבור מהתקשורת לרשימות ימין בלי יום צינון, הכל בסדר. הכתב הפוליטי של חדשות 2 תקף את העיתונאים שהביעו עמדות נגד נתניהו בטוויטר. תתפקדו כבר וזהו, הוא אמר. אני מעריך בזהירות שסגל מצביע לבית היהודי. אני מוכן גם לנחש שיש לו מחשבות ותחושות מאוד עזות בקשר לזה. איזה מודל עדיף לצופה הכתב שרוצה שהימין ינצח, אבל מסתיר מהעולם את עמדתו, או הכתב שמודה בהעדפתו ומדווח על המציאות מהמקום החשוף הזה?", כתב דרוקר.
"אם בקונטרול היה יושב ימני או שניים, אולי הכישלון היה נחסך"
"קח עצה", ענה לו סגל. "לאור הרקורד של הסקרים בבחירות האחרונות נראה לי שגם לך ולערוצך כדאי לקחת חופשה קצרה מניסיון לנבא דפוסי הצבעה. אני רואה (במודעה של חדשות 10 ועיתנאיה, ד.א.) 23 גברים ונשים. רק שניים מהם, צבי יחזקאלי וחנוך דאום, דתיים. 13 (!) מהם, הביעו בעבר במפורש תמיכה בשמאל. אחד, שוב דאום, ימני. זה מדגם מייצג של קפה טאטי, לא של האוכלוסייה בישראל".
"וכן, רביב, זו בדיוק הבעיה: אני מגדולי המאמינים ביכולת של אדם להיות עיתונאי חסר פניות וגם אידיאולוג. להאמין בעמדה ולא לדפוק חשבון. הבעיה היא, שכשההרכב של התקשורת הישראלית (לא כולל עלי תאנה נקודתיים) נוטה שנים חזק לאיזור אפס שלוש. אפשר לתחזק איכשהו הוגנות בימי חולין. אבל בבחירות טעונות כל כך, רוויות שנאה ופילוג כל כך, יש את הרגע שבו המאוויים מתחברים לדעות, וזה קרה לרביב ולערוצו בעמידה, על הגג. אם היו שם קצת יותר דאומים, יחזקאלים, אריאלים ואראלים, אם בקונטרול היה יושב ימני או שניים, אולי הכישלון הזה היה נחסך מהם. אולי מישהו, העורך, המנכ"ל או אחד אחר, היה צועק לחבר'ה: די, זה נגמר".