מועצת הרשות השניה אישרה לחברת ישראל 10 להגיש בקשה לרישיון לשידורי טלוויזיה לחמש עשרה השנים הבאות. יו"ר המועצה וגם מנכ"ל הרשות הדגישו כי מדובר בצעד חשוב לקראת הסדרה ארוכת טווח של שוק הטלוויזיה המסחרית בישראל, שתייצר תחרות ופלורליזם בשוק זה. בעיני, מדובר פשוט בצעד של אחיזת עיניים. כדי לבדוק באופן אמיתי את כוונותיה של הרשות, צריך לפנות לטיוטה של כללי הרישיונות שהוציאה הרשות לשימוע רק לפני שבועות מעטים. כללים אלה אמורים להוות את המסגרת לפיקוח על מי שיקבל רישיון לערוץ טלוויזיה מסחרי. למרבה ההפתעה הכללים זהים כמעט לגמרי לכללי הזיכיונות הקיימים.
ראשית, יש בכללים יותר דרישות לגיוון תוכני אפילו מאשר בחוק השידור הציבורי החדש, כמו למשל חובות לשדר שידורים על מועדי ישראל בימים ובשעות ספציפיים, חובות לשדר תוכניות מועדפות וגם תכנים של הרשות השנייה עצמה. הקמתו של תאגיד השידור הציבורי החדש מתקדמת, ואנחנו נמצאים, כאמור, במעבר למשטר של רישיונות. היכן באים לידי ביטוי השוני והבידול בין הטלוויזיה הציבורית והטלוויזיה המסחרית? מדוע אין בכללים החזרה של הטלוויזיה המסחרית לגבולותיה הטבעיים, תוך שמירה על האינטרס הציבורי להגנת צרכני המדיה?
שנית, הכללים מותירים סמכויות פיקוח דרקוניות וחודרניות על בעלי הרישיון, המוכרות מעולם הזיכיונות. למשל, סמכות מנכ"ל הרשות לאשר את לוחות שידורי החדשות מראש; סמכות לדרוש תחזית הוצאות מראש; סמכות למועצה לקבוע כללים נוספים לגבי תכנים שאסור יהיה לשדר; וכמובן תחזיקו חזק - הבחנות דקדקניות בנוגע לסוגות ולתתי סוגות (הפקה מקומית קנויה/הפקה מקומית קנויה בפריפריה /סוגה עילית/ נאותות הפקה/תוכניות בוקר). מהי ההצדקה לפיקוח הדוק כזה במשטר של רישיונות? מדוע לא לפשט את הכללים ולחלק את הסוגה העילית לתעודה ודרמה בלבד? מדוע לא לקבוע רק כללי פיקוח בדיעבד: גוף משדר שלא עמד במחויבותו יידרש לעמוד בכפל המחויבות בה לא עמד?
מטרת המעבר למשטר של רישיונות היא להפחית נטל בירוקרטי-רגולטורי, להעניק מרחב עבודה לבעלי הרישיונות ולהפחית את מחוייבויות התוכן הפרטניות שלהם. אלה, ורק אלה, אם בכלל, יגבירו תחרות בשוק הקשה והחשוב הזה. הנוסח של הכללים מלמד שהרשות פשוט מתכוונת להביא להשארת המצב הקיים של תנאי פיקוח הדוקים, רק שהפעם יקראו להם רישיון ולא זיכיון.
ואז אני שואלת את עצמי, האם הרשות השניה דואגת לתחרות בשוק הטלוויזיה או לשימור הכוח שלה עצמה? אם הטיעון של הרשות השניה הוא שחשיבות ערוץ 10 היא הפלורליזם והתוספת האיכותית שהוא מהווה בשוק הטלוויזיה, מדוע לא אפשרה לו בעבר לקבל רישיון? אולי צריך לקרוא את החלטת הרשות השניה לגבי ערוץ 10 באופן אחר: בלי ערוץ 10 תאבד הרשות חלק ניכר מאד מכוחה, וזה מה שמפחיד אותה באמת.
ערוץ 10 יצטרך לבצע השלמות הנוגעות לתשלום ערבויות ולמציאת משקיע לערוץ שירכוש את החלק מהמניות הנמצאות כיום בנאמנות. וגם הביצה כבר רועשת לגבי השמות שעל הפרק: הפרסומאי אילן שילוח והאוליגרך לן בלווטניק, ולגבי קשר קרוב יותר או פחות לראש הממשלה ולגבי חששות מפני בעלות צולבת בין שוק הטלוויזיה לשוק הפרסום.
אבל השאלה הגדולה היא מה יקרה לערוץ 10 ביום שאחרי מתן הרישיון, אם וכאשר לא יעמוד במחוייבויות שלו לפי החלוקה הנוקדנית של תתי הסוגות. ומה שיקרה אז הוא שנחזור לוועדת הכלכלה של הכנסת, לפוליטיקה הקטנונית וההרסנית שבה חברי כנסת וראש הממשלה עסוקים עד מאד בעתידו של ערוץ טלוויזיה אחד מסויים.
אם התכלית היא קיומו של שוק טלוויזיה מתפקד ומגוון כבסיס איתן לקיומה של דמוקרטיה, יש לבצע תהליך אמיתי של מעבר לרישיונות במקום להמשיך בנתיב הפיקוח הקיים. תהליך זה יחייב התאמה בין כללי הרישיונות של הרשות השניה לאלה של מועצת הכבלים והלוויין; יישר ככל שניתן את מגרש המשחקים העקום בין הברודקאסט והאינטרנט; וישנה את מטרות האסדרה מעיסוק אובססיבי בגיוון-לכאורה, להגנת הצרכן ולעידוד אוריינות אצל צרכני התקשורת. אחרת, ההון, השלטון והרישיון ימשיכו את מחול השדים שלהם.
* הכותבת משמשת כחוקרת במכון הישראלי לדמוקרטיה.