כמעט לכל מי שבא לתצוגת האופנה של חברת "גולף" השבוע היתה מוטיבציה שאינה קשורה לקולקציית הבגדים החדשה של החברה. סלביות פשיניסטיות כמו קרן מור, דפנה לוסטיג ויובל שרף באו כדי לתחזק את האפ?יל האיכותי שלהן; כתבי הרכילות של "גיא פינס" ודומיו חיפשו לשאול את הסלבס מה הם לובשים (לא חושב שמישהו שם לבש גולף) כאמצעי לניקוז ת?כ?ך מהם; סלביות אחרות כמו עדי שילון, נלי תגר ומירי מסיקה באו כדי להפגין חיוניות קייצית; ויהודה שרוני ממעריב בא כי הוא חבר של המנכ"ל. ואני? אני באתי כי התצוגה נערכה במתחם האירועים "אביגדור" בת"א ושם אני מתחתן עוד שבוע. אז נכון שהמפיקה של המקום הסתכלה עלי במבט של "יא אובססד, רק לפני יומים היית פה בטעימות!", אבל היסודיות הזו עוד תתרום לעדות האופי לגבי מול המשפחה של אשתי אחרי שאקיא ייגר ברחבה.
האירוע עצמו כלל קבלת פנים במעמד ארוחת בוקר מפנקת ואחריה תצוגת אופנה בהאנגר תעשייתי סמוך שהזכיר את החלל שבו טיילר דרדן אירגן את הקרבות ב"מועדון קרב". בשלב מסוים זיהיתי בקהל את סתיו סטרשקו מהאח הגדול שותה מיץ, כעבור כמה דקות ראיתי אותו שוב בבגדים אחרים ואחרי רבע שעה בתלבושת שלישית. רק כשהתחילה התצוגה עצמה הבנתי שאלה היו למעשה הדוגמניות של גולף, שבאופן מדהים נראות כולן בול כמו סטרשקו - ארוכות וגרומות עם מבט של דמות בקליפ איסלנדי. רני רהב, לעומת זאת, יש רק אחד. בתור היחצן שארגן את האירוע הוא היה נינוח למדי, עד הרגע שבו לחש "שששש" אסרטיבי למיקרופון שגרם לבת של דן שילון להשתתק כמו תלמידה בפנימיה קתולית. בשלב מסוים באירוע הוא חבש כובע טמבל ובשלב אחר הוא נצפה אוכל שקשוקה ומסמס במקביל.
מי שדאגו לחפוף אותי לגבי המתרחש במתחם היו אושיית האופנה והדוגמנית לשעבר, קארין דונסקי, וכתב הקולנוע והאופנה, אמיר קמינר, שהפך ליקיר המדור אחרי שקיבל באהבה את האזכורים התכופים שלו בטקסט על יס פלנט מלפני שבועיים. הם ישבו על ספות בצמוד למתחם הראיונות של הרכילאים וצלמי הפפראצי, מה שמנע תרחיש שבו הם ייקלטו באחד הפריימים באופן לא מחמיא. זה קצת כמו רימון רסס - הכי בטוח זה לשכב בצמוד אליו, אז חומר הנפץ יעוף מעליך.
פוטוריזם למתחילים
בשלב מסוים הזמינה הילה רהב, אשתו של רני, את מנכ"ל קבוצת גולף, לומר את הטקסט הבא: "לפניכם מיצג אופנה שמספר סיפורו של מסע - בית אופנה ישראלי. כמו כל בית ישראלי אנחנו אוהבים את המסע עצמו, המסע של החיים עצמם. אנחנו בגולף מעוניינים בתפר בין הישן לחדש, וזה סמלי משהו שגשר מעריב פוצץ כמה מאות מטרים מאיתנו...". אחת ממעצבות הבגדים של גולף הסבירה לי אח"כ שמי שאחראי על ניסוח הקונספט התימתי של התצוגה היא מחלקת השווק של החברה, ומישהו שם כנראה חולה על פוטוריזם למתחילים.
אני מחשיב אופנה כאומנות לכל דבר ולכן הופתעתי שבגולף בחרו להסביר לי, מילולית ממש, את כוונת המעצבים. בקומוניקט שנלווה לתצוגה הם אף הרחיבו וכתבו ש"ההשראה לקולקציית הסתיו מתכתבת עם דמותו של הפלנר (משוטט ברחובות) הצרפתי". זה מסר שראוי להרגיש אותו ולא להסביר אותו, בטח במדינה שבה נוודי הרחוב לובשים טישרטים של ועדי עובדים ולא "שכבות על שכבות של ניילון בטכניקת קווילט, עור וקנבס".
ההשראה: מאיר שלו
התצוגה עצמה הפתיעה בזה שלמעשה לא היתה תצוגה אלא מופע וידאו. על המסכים נראו דוגמנים שלובשים את הבגדים של הקולקציה החדשה, כשרק בסוף עלו כמה סתיו סטרשקואים בשר ודם לסיבוב ניצחון סמלי. סהר שלו, מבקר האופנה של "ידיעות" שמתכתב עם נוודים צרפתים לארוחת בוקר, הסביר לי שבשנה האחרונה ניסו כמה חברות אופנה ישראליות לרענן את קונספט תצוגת האופנה המסורתי, מה שהוליד מיצג אומנותי של קסטרו וארוחת שלוש מנות שבמהלכה צועדים דוגמנים מבית פקטורי 54.
יומיים אחר כך הוא הסביר לקוראיו שהמהלך של גולף הוא "דוגמא חיה למה שעורכת האופנה של ניו יורק טיימס קראה לו 'נצחון הדימוי' והשתלטות התרבות הויזואלית על עולם האופנה". אנשים שמתעקשים לקבל הסבר לכוונת המשורר במשפט הזה יקבלו אותו אם יגיעו לבושים ניילון בטכניקת קווילט לבית ידיעות אחרונות בשבוע הקרוב.