הפרויקט נעשה לפני היוודע מותו המצער של מוטי קירשנבאום
כמו בקללה הסינית המסורתית, "שיהיו לכם חיים מעניינים", לא שיעמם השנה לרגע במסדרונות התקשורת הישראלית ולאו דווקא בזכות הסיפורים הבלעדיים שנחשפו שם. העוינות ההדדית בין ראש הממשלה נתניהו לרוב העיתונאים המסקרים אותו הצליחה, איכשהו, לשבור עוד שיא מטריד כשערב הבחירות, בעודו מתראיין באמוק לכל תחנת שידור (חוץ מאחת, שנואה במיוחד), האשימו הוא ואנשיו את התשקורת בשיתוף פעולה חשאי עם הסמול כדי להדיח מכסאו את השליט. עם חשיפת המזימה המרושעת כתבים נזרקו בבושת פנים מבית ראש הממשלה בירושלים, תפוצת עיתון הבית תוגברה כדי להדוף את האויב המסוכן מהגדרות, ומה עשו המצביעים? הם נהרו לקלפיות, ולא כדי לשלשל לתוכן את הפתקים שכיכבו בסיוטיו של נתניהו.
אחרי שהכול נגמר בשלום, בערב החג האחרון, נתניהו כבר הרשה לעצמו לבטל במחי יד את ראיונות החג המסורתיים, לאותה תקשורת עוינת שעליה הסתער כנשוך נחש רק כמה חודשים לפני כן. בלי לומר לציבור דבר במוספי ראש השנה ולא, סרטון תדמית בפייסבוק לא נחשב הוא מתצפת (עכשיו כשר הממונה) על קריסתה של רשות השידור, חוכך בדעתו מה יעשה תוך זמן קצר בזכייני ערוץ 2 ומן הסתם, לא סובל במשרד החדש שאימץ לחיקו. מה הפלא שיותר מכל כותרת חדשותית, מלחמת נתניהו בעיתונות ולהיפך מככבת השנה (זהירות, ספוילר) במצעד הסיפורים שדירגתי יחד עם איילה חסון, ראש חטיבת החדשות של ערוץ 1: נתניהו היה 'הראשון לזהות' את עוצמתו האלקטורלית של הקמפיין האגרסיבי נגד התקשורת כ"מעוז האליטות הישנות", והיא מצידה הייתה האחרונה לזהות את הספין המוצלח שחולל על גבה בדרך לקדנציה השלישית שלו.
העיתונות (חוץ מדה מרקר) מגנה על הטייקונים? דיברנו עם סבר פלוצקר
"חיים מעניינים" יש לא רק בפוליטיקה: גם העיתונות הכלכלית עברה שנה סוערת במיוחד, כשהקרב על הגז ממשיך להקיז דם בין עיתונים מתחרים ובמידה רבה מגדיר, נכון להיום, את זהותו המבודלת של כל אחד מהם. מול הקו התקיף שמוביל Themarker נגד הפשרה עם תשובה, בולטת עמדתו האוהדת יחסית את המתווה של סבר פלוצקר, הפרשן הכלכלי של "ידיעות אחרונות".
בכלל, מאז המחאה ב-2011, פלוצקר דוחה בטוריו את מרבית הביקורת שעמיתיו (ואני בכללם) מטיחים במגזר העסקי ובטייקונים למשל בנימוק שיציבות הבנקים חשובה עשרות מונים מקידום התחרות ביניהם, או בקביעתו השנויה במחלוקת שקריסת "מגה" נבעה מהורדת מחירים אגרסיבית מידי ("מרוץ לתחתית" כלשונו) של רשתות המזון עצמן. בראיון מצולם ראשון זה שנים, פלוצקר לא רק מתעמת עם הביקורת אלא גם עוקץ את הקולגות ("אין מקום לאג'נדות בעיתונות הכלכלית"); מתגייס לחלוטין למלחמה של עיתונו מול אדלסון ו"ישראל היום" ("סכנה למדינת ישראל") ורומז לאפשרות של איחוד מערכות בקבוצת "ידיעות אחרונות" לקראת המעבר לראשל"צ בין העיתון, "כלכליסט" ו-Ynet.
אז ארגון העיתונאים טוב ליהודים?
ומה בזירה הפנים-ארגונית? תשע"ה הייתה (עוד) שנה פיננסית קשה של פיטורין וקיצוצי שכר בחלק גדול מכלי התקשורת. בשונה מסבבים קודמים של גזירות, לגל הנוכחי הגיעו מרבית העובדים בענף כשהם מאוגדים במסגרת ארגון העיתונאים הפועל בהסתדרות מזה 3 שנים. תחת גילוי נאות מתבקש העורך האורח הינו יו"ר ועד העובדים של "חדשות 10" ביקשתי מדוד אברהם, אחד מכתבי וואלה! ברנז'ה, לערוך (בלי התערבות כלשהי שלי) סיכום ביניים של התהליך: באיזו מידה, אם בכלל, שינה הארגון את דפוסי ההעסקה בתקשורת הישראלית? עד כמה משמעותיים הישגי הוועדים בו? ומדוע בחלק מכלי התקשורת הוא נתקל, מאז נוסד ועד היום, בהתנגדות עזה מצד מנהלים ועיתונאים בכירים? ממצאי המעקב על חזרת העבודה המאורגנת לתקשורת, מוגשים כאן בפינה לשיפוטכם.
מה בין מחאת המילקי לרשות השידור? ה-ZDF
על עובדה אחת קשה למצוא חולקים: נתח לא מבוטל מצרותיהם (הכלכליות והמקצועיות) של העיתונאים יכול היה להיפתר בזכות שידור ציבורי, חזק, עצמאי כזה ששכר עובדיו לא ייפגע תכופות בשל האטה תקופתית בפרסום, ויוכל גם לייצר תחרות משמעותית על אנשי התוכן בענף הטלוויזיה.
אלא שרשות השידור המדממת לא נראית היום כמתקרבת לעמדה של שחקן עם השפעה בשוק, ובקרב הצופים הצהלות על מותה של האגרה כנראה גדולות יותר מהאבל על אובדן העיתונות הממלכתית.
כשמומחי תקשורת מתבקשים להצביע בפאנלים למיניהם על מקרה הפוך, של הצלחה ציבורית מסחררת בתחום התקשורת, הם נוקבים מיד בשמה של BBC הנפלאה; אני, כשלעצמי, נקלעתי במקרה בסדרת הכתבות "היורדים החדשים" לבניין ה-ZDF בברלין אחת משתי רשתות שידור גרמניות הממומנות באמצעות אגרה בלבד, ולמרבה ההפתעה זוכות הן לאמון יוצא דופן והן לשיעורי צפייה מרשימים. דוד אברהם ראיין את בכירי הרשת, כדי ללמוד את הנוסחה המנצחת לכל מה שרשות השידור בירושלים יכלה ועדיין יכולה להיות. ואם לא רק בלונדון, כמאמר השיר ההוא, יש טלוויזיה מצוינת - אולי נשארה עוד תקווה למי שמאמין שתקשורת ציבורית, אחרת, אפשרית והכרחית גם בישראל 2015.
אז אחרי שנה עמוסה ולא תמיד זכורה לטוב מה נאחל לכבוד תשע"ו? אז אחרי שנה עמוסה ולא תמיד זכורה לטוב מה נאחל לכבוד תשע"ו? אולי שלדוד ורטהיים, עורך הברנז'ה כאן בוואלה!, יהיה מעניין קצת פחות...
חג סוכות שמח,
מתן חודורוב