זבוב על הבופה: בסלון של שירה מרגלית

בפעם הקודמת, שלחנו את עופר מתן לאירוע השקת ליין מוצרי טיפוח טבעיים לתינוקות והוא חזר מאושר עם שקית הפתעות

אני קצת מתגעגע לימים בהם אירועים יחצניים שמקבלים בהם אלכוהול חינם היו משאת נפשם של רוב מי שהכרתי. זה הפך את החיים לפשוטים. הייתי מגיע, חותר מיד למגע עם הבר, מקבל את השתיה ומנטרל אותה כמו עובר אורח טוב. אף פעם לא היה לי קשה למצוא חברים שאינם עיתונאים שיתלוו אלי לערבים כאלה, והיה ברור שהראשון שאתקשר אליו עם ההצעה יצהל "כן!" ואף ירגיש צורך לפרגן לי בהמשך הערב בפיצה על חשבונו.

ליומולדת 5 של האתר "סלונה" הגעתי לבד אחרי ש-3 אנשים דחו בבוז את ההצעה להצטרף אלי. האירוע נערך ב"נור" בשוק הפשפשים, שמזכיר את הקומה התחתונה של "הכאליף", ואחרי כמה דקות שם נפל לי האסימון: השתיה לא בחינם! (אבל האוכל כן. זה קשור לזה שמדובר באירוע נשי?) למעשה, רוב השתיה עלתה כסף ורק משקאות מסוימים, שהברמנים סירבו להבהיר מהם, היו בחינם. מאחר וזה פדיחה לשאול "מה בחינם?" כי זה חושף אותך כקמצן האופורטיוניסט שאתה, רבים נפלו במלכודת ושילמו על משקאות תוך שהם משחקים אותה אניני טעם. אני חושב שזיהיתי את הדוגמנית יעל רייך בסיטואציה הזו.

"סלונה" תמיד נתפס אצלי כפלטפורמה של עוצמה נשית מרשימה. אני יודע שהאתר פופולרי כי אני שומע עליו מכל מיני נשים שאני מכיר, והשת"פים המסחריים שקיימים בו (למשל שירה מרגלית, שותפה ב"סלונה", נוסעת בב.מ.וו ומראיינת נשים ברחובות ניו יורק) מעידים שהפופולריות הזו מתורגמת לכסף. מה שכן- אני לא קורא את סלונה. התכנים כמעט אף פעם לא מעניינים אותי, חוץ ממקרים בהם פרשיות כמו "אלנבי 40" עולות לכותרות ואני מחפש להכיר את גווני השיח הפמיניסטי בנושא. למעשה, הכתבה היחידה שקראתי ב"סלונה" שלא עסקה באונס, הטרדה או מה שבינהם היה הטקסט המעולה שכתבה עינת שגיא על המלונות באנטליה, אחרי שבילתה שם 4 ימים יחד איתי ועוד כמה עיתונאים אוכלי חינם. לאור ההברזה המשולשת שספגתי לקראת האירוע, שמחתי למצוא אותה באזור הבר, חיננית כתמיד ואובדת עצות כמוני לגבי מדיניות החינם של ה"נור".

סביב הבר פגשתי כמה פרצופים מוכרים נוספים: רמי רוטהולץ, מי שערך את "ספורט הארץ" לפני תקופתי שם אבל שמו המשיך להדהד בחלל מערכת המדור גם הרבה אחרי, שמסתבר שהוא גם בן זוגה של עורכת סלונה, רונית הבר. הוא מהמכביסטים שאני מעריך, וככזה סיפר שלטעמו מכבי ת"א בכדורגל משחקת זהיר מדי בצ'מפיונס ליג ולא מעזה מספיק. לידו ישבה טל שניידר, שלצד הבלוג הפוליטי שלה מפרסמת גם ראיונות פוליטיים ב"סלונה". היא טענה שהיא לא מזהה את מרבית הפרצופים במקום ואני איבדתי ריכוז כי פתאום הבחנתי במיכאלה ברקו. שנים שלא ראיתי אותה ועכשיו היא מנהלת סמוק טוק עם שירה מרגלית. בכלל, היה שם מקבץ אקלקטי של סלבס: זה התחיל מהפשיניסטיות החשודות מיידית סטייל דפנה לוסטיג ועינת ארליך, המשיך במאמנת הכושר מהטלוויזיה, ענת הראל, ומשם לאביעד פוהרליס שנראה שהיה מעדיף לראות בבית שידור חוזר של מכבי ת"א נמנעת מלהעיז בצ'מפיונס מאשר להיות פה, ואז שיא ההפתעה: עידו מרקוביץ' מ"ענין של זמן" (!), הלא הוא משה בן בסט.

ברמה הויזואלית, הדבר שהכי בלט באירוע הזה- מלבד הפריזורה הבלתי תיאמן של רביד כחלני- הוא ההבדל בתסרוקות בין הנשים שעמדו בחלל המרכזי של ה"נור", זה שקרוב לצלמי הסטילס, לבין אלה שישבו בחלל הצדדי, הנינוח יותר. היו שם נשים עם תלתלים שחורים, חומים ואפורים, נשים עם שיער קצר, שתיים עם גלאח ועוד כמה עם שיער שזוגתי מכנה "תסרוקת מלצרית שלא איכפת לה" (הרמת השיער למעלה והחזקתו בקליפס אגבי). הן הרבו לסמס ונראו מעט מותשות מההמולה של החלל המרכזי, וגם אני מצאתי עצמי מגיע לשם כדי לנוח. הרגשתי שם בבית.

הנשים שהתגודדו ברחבה המרכזית, לעומת זאת, היו ברובן בעלות שיער פזור חלק ולרוב בלונדיני, מולד או נרכש. יכולתי להישבע שראיתי שם גם את הפובליציסטית אוהבת ישראל לילך סיגן, שפעם אחרונה שנתקלתי בה היתה כשרבנו על פוליטיקה בפאנל האקטואליה בתוכנית הבוקר של אורנה דץ, אבל לצערי זו היתה פאטה מורגנה. את ההסבר לזה מצאתי בקומוניקט של האירוע, שהבטיח "בכירים מהמגזר העסקי". הב.מ.וו של שירה מרגלית לא בא בחינם, עם כל הכבוד.