וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

מלחמות הפלייליסט וגל"צ הן מלחמות האתמול

ממש כמו בפעם הקודמת שבה השתמשה במנטרת "חופש המימון", גם בסיפור של גלגלצ אין לה באמת סמכות לעשות כלום. אבל הסיפור כאן רחב יותר, ובדרכה המסורבלת, מירי רגב נוגעת בנקודה נכונה ואמיתית: החובה להקים רשות תקשורת בלתי תלויה. דעה

מירי רגב. ניב אהרונסון
מניפולטיבית, אבל נוגעת בנקודה. רגב/ניב אהרונסון

מירי רגב היא אלופת המניפולציות התקשורתיות. היא יודעת עד כמה התקשורת אובססיבית לסקר את עצמה ולכן פעם אחר פעם מפריחה בלונים שהתקשורת בולעת בשמחה. הפעם מדובר בבלון של פתיחת תחנה מתחרה לגלגלצ, רגב יודעת שתהפוך מיד לגיבורת היום, ומבחינתה סיקור שלילי במדורי הברנז'ה הוא נקודות זכות אצל הבוחרים.

צריך לזכור: ממש כמו בפעם הקודמת שבה השתמשה רגב במנטרת "חופש המימון" שלה כשאמרה שלא תאפשר שכספי משרד התרבות יממנו בוגדים/סמולנים/תומכי ערבים, גם בסיפור של גלגלצ אין לרגב באמת סמכות לעשות כלום. עם כל הרצון שלה לדחוף את מאיה בוסקילה בכוח לתוך הפלייליסט, היא לא אחראית על גלי צה"ל וכל רעיונותיה לא יעברו כל כך בקלות את היועצים המשפטיים של משרד הביטחון.

בכלל, איום בפתיחת תחנה נוספת, מתחרה, צריך תמיד לעורר חשד שאין מדובר ברצון לקדם את הפלורליזם אלא להחליש שחקנים קיימים. במחקר שערכתי בנושא תחנת הרדיו האיזורית "א-שמס" הראיתי כיצד בכל פעם שהתחנה נחשדה באנטי ציונות, השוט המיידי היה לאיים שיינתן זיכיון לתחנת רדיו מתחרה. גם כאשר התחזיות וחוות הדעת הכלכליות הראו בבירור שאין לכך הצדקה.

מה שנדרש היום בישראל הוא ביטול משרד התקשורת

רשות עצמאית תוכל להתמודד עם לחצים פוליטיים לבצע פיצולים ותתי-פיצולים של תחנות, מתוך ידיעה שהרבה מידי תחנות חלשות הן אולי טובות לפוליטיקאים אבל רעות לשיח הציבורי

אבל הסיפור כאן רחב יותר, ולא נוגע רק לאפשרות לפתוח תחנה מקבילה לגלגלצ. הסיפור כאן הוא ששוק התקשורת בישראל קטן מידי מכדי להתייחס אליו במקטעים. אי אפשר לפתוח תחנה נוספת של גלגלצ או אפילו לפצל תדרים בגלי צה"ל, בלי לשאול מה זה יעשה לרדיו האיזורי. אי אפשר לאפשר תוכן שיווקי בכבלים ובלוויין, בלי לשאול מה יהיה עם המודל העסקי של ערוץ 2 וערוץ 10. אי אפשר להחליט על כמות הפקות המקור שבה יחוייבו בעלי הרישיונות והזיכיונות המסחריים, בלי לשאול מה יהיה עתידו של השידור הציבורי.

מסיבות היסטוריות, הפיקוח על מקטעים שונים בשוק התקשורת נעשה בצורה נפרדת – תחילה היה השידור הציבורי (וגלי צה"ל שכפופה אליו באופן מסויים), אחר כך הכבלים והלוויין ואחר כך הערוצים המסחריים. כל אחד מאלה זכה לשיטה אחרת של פיקוח, למקום רגולטורי אחר ולצרות אחרות של דרכי התערבות פוליטיות בעבודתו.

מה שנדרש היום בישראל הוא ביטול משרד התקשורת והקמת רשות תקשורת עצמאית. רשות שתראה מלמעלה את כל השוק – שתוכל לחשב כמה כסף ציבורי מושקע בתרבות ישראלית מקורית ובחדשות, ולחשב כמה נותר להשית על כתפי הזכיינים המסחריים. שתוכל להעריך בצורה הגיונית ולא מגלומנית מה שוק הפרסום הקטן שלנו מסוגל באמת להכיל, ולא תאפשר כל מיני התחייבויות מיכרזיות הזויות שאולי טובות כדי להשיג כותרות בעיתונים אבל לא ניתן לממש אותן. רשות עצמאית שתוכל להתמודד עם לחצים פוליטיים לבצע פיצולים ותתי-פיצולים של תחנות, מתוך ידיעה שהרבה מידי תחנות חלשות הן אולי טובות לפוליטיקאים אבל רעות לשיח הציבורי.

גלי צה"ל, גל"צ. נמרוד סונדרס
יש הצדקה לנהל דיון בשאלה מי קובע מה ישודר. אולפן גל"צ/נמרוד סונדרס

דיון ציבורי מוצדק מאין כמותו

כמו תמיד בדרכה המסורבלת, מירי רגב נוגעת בנקודה נכונה ואמיתית. הדיון בשאלה כמה מוסיקה עברית תשודר בגלגלצ (ובערוצים אחרים) וכמה מוסיקה לועזית, כמה מזרחית וכמה אשכנזית - הוא דיון ציבורי מוצדק מאין כמותו. גלגלצ זכתה לאורך השנים לביקורת על שיטת הפלייליסט, ומנהליה הנוכחיים מודים בראיונות שהם מנסים לגוון את התכנים. יש גם הצדקה לנהל דיון בשאלה מי קובע מה ישודר – האם אלה עורכים מוסיקליים, עורכי תוכן או פוליטיקאים - ועד כמה שיקוליו שקופים לציבור.

והכי חשוב: צריך להקים רשות תקשורת עצמאית ששבו בה אנשים שיזכרו היטב שמלחמות הפלייליסט וגלי צה"ל הן מלחמות האתמול. שתוך חמש שנים שוק התקשורת ייראה כל כך אחרת ממה שהוא נראה היום, הן ברמת יכולת הבחירה והן בהיבט הטכנולוגי – וכדאי ונכון לעסוק בשאלות התכנון העתידי שלו ולא במניפולציות תקשורתיות זולות שטובות לרגע הזה בלבד.

* עו"ד ד"ר תהילה שוורץ אלטשולר היא ראש פרוייקט "רפורמות במדיה" במכון הישראלי לדמוקרטיה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    2
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully