פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      בשם הזוכים: הבחירה לספר את הסיפור כולה שלנו

      הזמן לא פועל לטובתנו וככל שהשלטון אטום יותר, ומועדון האלפיון זחוח יותר, ושומרי הסף נרפים יותר, והאקלים הטוקבקיסטי מתלהם יותר – כך בחירת העיתונאי הכרחית יותר, וקשה יותר. לאילנה דיין הוענק אמש פרס סוקולוב. וואלה ברנז'ה עם הנאום המרגש שנשאה

      אילנה דיין מקבלת פרס סוקולוב (יח"צ)
      (צילום: יח"צ)

      לפני כמה שנים נסעתי לארגנטינה, הארץ שבה נולדתי. והבת דודה הכי קרובה שנשארה לי שם הסיעה אותנו סמוך לאיצטדיון מפורסם; אני זכרתי שלא רחוק משם היה אחד מבתי המעצר התת-קרקעיים בתקופת החונטה של הגנרלים. אלפים נעצרו שם, ומאות נעלמו ונרצחו. היא אישה מרשימה הבת דודה שלי, אבל היא לא ידעה לענות לי על שאלה פשוטה: איך זה שכמעט אף אחד שם לא דיבר ולא סיפר ולא כתב - בזמן אמת?

      אחר כך שאלתי את עצמי, מה הייתי עושה תחת מדרך הברזל של דיקטטורה חשוכה, בחברה מבועתת, עם עיתונות משותקת?

      והתשובה היא שאני לא יודעת.

      אבל כאן לא ארגנטינה, ועכשיו לא 1974.

      וכל עוד זה המצב – קשה אבל יציב – אין לי, אין לאיש מאיתנו את הפריבילגיה לחמוק מתשובה לשאלה ששאלתי את הבת דודה שלי.

      אנחנו גם לא יכולים לגלגל את השאלה למעלה, למנהלים שלנו, או למטה, לטוקבטיסט שמחכה עם הלהביור המתלהם; הבחירה לספר את הסיפור כולה שלנו.

      ואת ההזדמנות המיוחדת הזאת שניתנה לי הערב לדבר בשם חברתי וחבריי, חתני פרס סוקולוב, אני רוצה לנצל כדי "לסגור את הפריים" על הבחירה הזאת של העיתונאי, הבחירה לספר את סיפור השעה. וליתר דיוק: אני רוצה לדבר על מה שנדרש מאיתנו ברגע האחד שבו הבחירה היא רק שלנו, אם לספר או לשתוק, לדווח או להסתיר, אם ללכת עם הסיפור קדימה, בכל הכוח, או לקפל את הדגלים ולעבור לנוח.

      הגיבורה הפרטית שלי, אניטה וויטני

      וכדי להבין את הבחירה הזאת, אני רוצה לספר לכם על גיבורה פרטית שלי, ששמה אניטה וויטני. היא היתה פעילה חברתית בת 52 שהלכה להרצות בפני אירגון נשים בקליפורניה על מה שכינתה "The Negro Question". השנה היתה 1919, והיא דיברה על אלימות נגד שחורים ועל מקרים נוראים של לינץ' שבוצעו באותה עת. אניטה וויטני היתה קומוניסטית, וזה הספיק כדי ששוטר קליפורני ייגש אליה בתום ההרצאה, ישים לה אזיקים על הידיים, וייקח אותה למעצר. היא עמדה לדין לפי חוק שאסר על כל סוג של קריאה לאלימות במטרה לעודד שינוי הבעלות על אמצעי הייצור.
      בקיצור, חוק נגד קומוניסטים.

      כשהסניגור של גב' וויטני העלה אותה על דוכן העדים, היא אמרה שמעולם לא האמינה באלימות, ולא קראה לכל סוג של אלימות, ולא הייתה מעורבת בפעילות אלימה אף פעם. אבל ארבע שעות הספיקו למושבעים כדי להרשיע אותה ולשלוח אותה לכלא. הערעור שלה נדחה – גם בביהמ"ש העליון של קליפורניה וגם בביהמ"ש העליון של ארה"ב.

      רק שני שופטים חשבו שההרשעה הזאת רעה וגם מסוכנת.
      ומכל הפרשה האומללה הזאת – רק דעת המיעוט של אחד מהם, נועזת ונהדרת כמו אניטה וויטני – רק היא מה שנשאר באמת. למה? כי השופט (היהודי) לואיס ברנדייס, שכתב את דעת המיעוט ההיא, עשה בחירה. הוא יכול היה להרשיע, כמו רוב חבריו; הוא יכול היה לזכות, אבל להסתפק בפסק דין קמצני, טכני לגמרי, לאתר קושי ראייתי בהרשעה, לזכות מחמת הפרוצדורה. אבל הוא בחר אחרת.

      והוא עשה את זה מול אומה מבוהלת, שחייליה זה עתה שבו הביתה ממלחמת העולם הראשונה, ומנהיגיה מלבים את הבעתה אל מול המהפיכה הבולשביקית ברוסיה. ברנדייס הבין את כל זה. הוא ידע ש"ארגונים פטריוטיים" הם שפנו בתלונה למשטרה ודרשו לעצור את גברת וויטני מלכתחילה. אם תרצו תוכלו למצוא את ההקשרים האקטואליים, אבל רק אם תרצו.

      ברנדייס ידע כמה מסוכן הסנטימנט שמלבים האירגונים האלה, והוא בחר לומר להם את האמת, במקום לרצות אותם. הוא כותב פסק דין שקובע, בעצם, שרק במקרים נדירים תוכל המדינה לאסור ביטוי - רק כשיש וודאות קרובה לפגיעה בשלום הציבור. זאת הפעם הראשונה שמישהו טבע את המושג הזה.

      מילה על קרן, עמוס וגידי

      זאת פרשת וויטני נ' קליפורניה: שופט אמיץ בדעת מיעוט, שמזכה מכל אשמה אישה אמיצה, גם היא "בדעת מיעוט", והוא עושה את זה לא בעזרת תעלולים סמנטיים של משפטן זהיר, אלא במשיכות מכחול עזות, מתוך הבנה עמוקה של הקשר בין ביטוי לדמוקרטיה. והוא כותב אולי את המילים החשובות ביותר - לטעמי החזקות ביותר – שנכתבו אי-פעם על חופש הביטוי.

      והוא כותב ככה:

      "Those who won our independence ... believed liberty to be the secret of happiness, and courage to be the secret of liberty. They believed that freedom to think as you will and to speak as you think are means indispensable to the discovery and spread of political truth"

      החירות היא סודו של האושר, והאומץ הוא סודה של החירות.
      לי נדמה שהמופע האמיתי היחיד של החירות ושל האומץ הוא הבחירה.

      הבחירה של אניטה וויטני לדבר, והבחירה של השופט ברנדייס להגן עליה. והאמת היא, שהחברים הטובים שחולקים איתי הערב את הפרס החשוב הזה, מכירים מקרוב את רגע הבחירה. בעיקר משום שכל אחד מהם עושה אותה, כבר שנים, לעיתים קרובות כנגד הזרם, לפעמים כנגד כל הסיכויים – קצת כמו אניטה וויטני, קצת כמו לואיס ברנדייס.

      קרן בוחרת לחשוף את מקבלי ההחלטות בקלונם, ואת בעלי ההון בקלון תאוותם, היא בוחרת לאתגר את המאזינים שלה בפרטי הפרטים של מתווה הגז, יום אחר יום, היא בוחרת לומר את שלה, גם כשמישהו ממציא חוק שמחייב אותה לאפסן את דיעותיה, להקריא קומוניקאטים ותחזית מזג אוויר, היא ממשיכה בשלה, מתעקשת להיות עיתונאית לוחמת, גם ברשות שידור חבוטה וגוועת, היא מוכיחה שהבחירה, בסוף, בידיים שלה.

      עמוס בוחר להיות כתב צבאי שלא מתיישר לימין דובר צה"ל, שעושה מילואים ביחידה לוחמת, אבל חושף איזה נגמ"ש מיושן נשלח לסג'עיה, כותב ראשון על מחדל המנהרות, מעז לומר שדו"ח לוקר שווה קריאה, גם אם דף המסרים של צה"ל קובע אחרת.

      גידי בוחר כמעט בכל תחקיר; כל סיפור שיש בו חומר נפץ, על מרכז ההשקעות או הולילנד, או על ישראל ביתנו – מפגיש אותו עם הבחירה שמוכרת לעיתונאי חוקר: בחירה שמתבצעת ברגע שמגיע אליך קצה החוט, התחלה של סיפור. גידי יודע בדיוק מה יקרה ברגע שיבחר: איזו דינמיקה תתגלגל, כמה איומי תביעה יפלוט הפקס, ואילו לחצים סמויים וגלויים יגיעו, כמה ייהדפו על שולחנו של המו"ל או העורך, כמה יזלגו אליו; כמה מחירים הוא עלול לשלם על כל תחקיר כזה, כמה כבר שילם.

      אני בחרתי, יחד עם חבריי ב"עובדה", לעשות עיתונות בטלוויזיה. בטלוויזיה מסחרית, אם לדייק, מה שעושה את הבחירות שלנו, איך לומר, מורכבות במיוחד. יש לנו מזל גדול, וגב חזק, והנהלה נדירה שמאפשרת לנו חירות, שאין לה, לדעתי, אח ורע בתקשורת בישראל.

      ולמרות זאת, אולי בגלל זה – הבחירה כולה שלנו: להילחם לפעמים במדיום כשהוא מעדיף את התמונה על התוכן, ואת שתיהן על ההקשר ועל העומק, להיאבק ברצון הטבעי של אנשי טלוויזיה למצוא חן, להיזהר מהפיתוי תמיד לקלוע לטעם הקהל; הבחירה כולה שלנו, לשדר גם תמונות שלא כיף לראות, ורשת קשר שלא נעים לשמוע, לתת מקום לאיש שרוצה למות בכבוד, גם אם יכעסו עלינו שנתנו לגיטימציה להמתת חסד.

      אילנה דיין מקבלת פרס סוקולוב (יח"צ)
      הענקת פרס סוקולוב 2015 (צילום: יח"צ)

      פוגשים גם את החרדות הכי גדולות

      זאת הבחירה הברנדייסית שלנו, ושל קרן ושל עמוס ושל גידי: במקום שבו אנחנו בוחרים לספר את הסיפור הגדול הבא, אנחנו פוגשים גם את החרדות הכי גדולות, מה יגידו, ומי יתבע, ולמה כל כך דחוף לפרסם, ולמה עכשיו, ואין חדש בעצם, ולא חובה, ואפשר לחכות עם זה.

      והרגע הזה, רגע בחירת-העיתונאי, הוא בדרך כלל אינטימי מאוד, רק בינו לבינו, בינה לבינה: הרבה פעמים איש לא יידע אם הסיפור ייקבר; כי הרי סיפור קבורתו נקבר איתו ביחד. אני יודעת לומר שמכל הרגעים – גם אלה שלוקחים אותנו למקומות סוערים ובוערים בהרבה – זה הרגע שמפגיש אותנו עם אומץ הלב שלנו, וגם עם הפחדים שלנו. שם ליבת המקצוע, המהות הכי אמיתית ועמוקה שלו: הרגע שבו אנחנו מחליטים לחשוף את הסמוי מן העין, לאוורר את האפל והמושחת והמטריד, כן - גם לשבור שתיקה.

      רציתי לומר שזה חשוב עכשיו יותר מאי-פעם, אבל אני חוששת שהזמן לא פועל לטובתנו, וכל יום זה יהפוך להיות חשוב יותר: ככל שהשלטון אטום יותר, ומועדון האלפיון זחוח יותר, ושומרי הסף נרפים יותר, והאקלים הטוקבקיסטי מתלהם יותר – כך בחירת העיתונאי הכרחית יותר, וקשה יותר. ופחות מובנת מאליה.

      פרס סוקולוב שניתן לנו היום הוא לכן סימן דרך משמעותי עבור כל אחד מאיתנו, סוג של צ'פחה נעימה על הבחירות שעשינו, דלק עבור אלה שעוד נעשה.

      הפרס הזה נשאר שמורת טבע של הכרה מקצועית, במידה רבה בזכות היושרה וניקיון הדעת של האחראים לו בעיריית ת"א. וזה הרגע לומר תודה לראש עיריית ת"א-יפו, רון חולדאי, ולאיריס מור, מנהלת אגף התרבות והאמנויות בעירייה (בעצם – היא היתה ונשארה, "אחת משלנו"), תודה גדולה לאנשים שעבדו על הפקת האירוע הזה, לחברי וועדות הפרס – היוקרה של הפרס הזה בכל שנות קיומו לא מובנת מאליה. היא תוצאה של עשייה טובה של אנשים טובים.

      אני בטוחה שחבריי, כמוני, יודעים שלא היינו מגיעים הנה לולא האנשים שעשו איתנו את הדרך. לקחתי לעצמי את החירות לומר כמה מילים אישיות – אני משוכנעת לכל אחד מאיתנו יש למי להודות.

      במקרה שלי, זה מנהל מיוחד במינו, ועורך, היום אלה עורכים, שאין כמוהם, ובמאי שהוא שותף חד-פעמי, וחבורת אנשים שעושה איתי את "עובדה" ובד"כ לא יוצא לי לומר להם, כמה טוב לי איתם, וכמה אני מאושרת, כל יום, לדעת שדווקא איתם, הדבר הזה ממשיך לקרות על המסך, כל שבוע.

      "בזכותכם שמעו אותי"

      ממש בשבוע האחרון חווינו במערכת שלנו רגע אחד שדי ממצה את מה שרציתי לומר כאן. ביהמ"ש העליון החזיר לרופאה משפטית צעירה את כבודה. קוראים לה מאיה פורמן, ואנחנו סיפרנו לפני שנה את סיפור מאבקה בממסד שלא רצה לשמוע את האמת המקצועית שלה. אחרי שקראתי את פסק הדין סימסתי לד"ר פורמן כמה התרגשנו בשבילה, והיא כתבה לי רק שלוש מילים: "בזכותכם שמעו אותי".

      שלוש המילים האלה מגלמות, במידה רבה, את המצפן שמכוון את הבחירה שעליה דיברתי: התרגשנו בגלל שידענו שהיינו בצד של הטובים. בלי המצפן הערכי שמכוון אותה - בחירת העיתונאי תהיה אקראית ולא מעניינת. ובעיקר היא תהיה לא חשובה. זה לא מצפן פוליטי: הוא לא מספח שטחים ולא מתנגד לכיבוש. זה מצפן שמכוון אותנו להיות בצד של הטובים.

      וכדי להיות שם אנחנו חייבים להניח שיש טובים ורעים.
      אנחנו לא יכולים לחולל את הטוב, אבל אנחנו חייבים לדמיין אותו, אחרת לא נדע לזהות את מה שהשתבש. לא נדע לבחור את הסיפור שנספר. גם כשאנחנו חושפים את אוזלת ידו של השלטון שמאפשר לקינים של שנאה עיוורת לשרוף תינוק בשנתו ולחגוג אחר כך עם רובים וסכינים מול תמונתו – אנחנו מדמיינים חברה אחרת, שפויה יותר.

      גם כשאנחנו מפרסמים איך טייקונים חטפו את מרבצי העושר שלנו, ולוביסטים קנו את הנציגים שלנו, גם כשאנחנו חושפים קצין שחושיו קהו, או רופא שכיסיו מלאו, גם כשאנחנו מספרים על מעסיק נצלן, פוליטיקאי פחדן, על ניצב או רב-ניצב שחצו גבול, גם כשאנחנו מתארים עולם עקום, אנחנו מדמיינים אותו נקי וטוב יותר. כן, יש מידה מפתיעה של רומנטיקה במקצוע הקשוח הזה שלנו; כל מי שעושה אותו באמת, בתשוקה וביושר, יודע את זה: אנחנו לא יכולים לתקן את כל מה שמקולקל במקום הזה, אבל אנחנו חייבים לאהוב אותו, ובעיקר את האנשים שבו, כדי לדמיין אותו אחר, כדי לבחור נכון וטוב, ולספר יותר.

      ידעתי שאני אזכר חזק מאוד באבא שלי הערב. אם יש בי אהבת האדם ואהבת הארץ הזאת – הוא הדביק אותי באהבה הזאת, הוא, וגם אמא שלי שנמצאת כאן איתי. ואיזו הזדמנות נהדרת זאת להודות לה על כל מה שנתנה, תמיד, ועדיין היא נותנת, בלי תנאי, ובלי גבול. אין לי מילים להודות להראל, אהובי, כי אין דרך להסביר איך איש אחד יודע גם לחיות איתי את כל הדרמות האלה, גם להישאר הוא-עצמו וגם להכניס שפיות לכל האירוע הזה.

      ושלושת הילדים שלנו – יעלי, זוהר וגונן, שהם אהבת חיי – אף פעם לא הבנתי איך הצלחתם לחיות ולנשום את העבודה שלי, למרות המחירים שהיא גבתה מכם, אבל זה בטח אומר הרבה עליכם ומעט עלי. זוהר התגייס לפני חודש ולכן הוא לא נמצא כאן. אבל הוא השביע אותי להזכיר את המשפט ששבה את ליבו – וגם את ליבי – מתוך המחזמר "המילטון". הנשיא ג'ורג' וושינגטון אומר שם לסגנו, ארון בר: יש שלושה דברים שאין לך שליטה עליהם - "Who lives, who dies, who tells your story"

      חברים,WE TELL THE STORY

      אנחנו, העיתונאים, לקחנו על עצמנו לספר את הסיפור. לספר אותו באמת, כמו שהוא, גם כשזה מסוכן וקשה ולא נעים. לבחור לספר את מה שארגנטינה הסתירה מהבת דודה שלי. את מה שאניטה וויטני לא הסכימה לשתוק. את מה שברנדייס לא הסכים להשתיק. את מה שהילדים שלנו, גם יעלי וזוהר וגונן חייבים לדעת. בטח כדי להבין את ההווה, אבל בעיקר בשביל לבנות כאן, אולי, יום אחד, עתיד טוב יותר.
      תודה רבה לכם.