פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ליסה פרץ: "ב-2016 אתה לא יכול לעשות עיתון תרבות שהוא לא פוליטי"

      אחרי 8 שנים בהארץ ולקראת ועידת התרבות של העיתון התיישבה עורכת גלריה-שישי לשיחה עם וואלה ברנז'ה וסיפרה בגילוי לב למה חתכה רחוק מהמיינסטרים, כיצד חטפה ביקורת מאליטיסטים, מדוע היא שמחה שאליקו מגיע לוועידה ואיך השם פרץ הפך למותג. ראיון

      ליסה פרץ (מערכת וואלה! NEWS , איליה מלניקוב, באדיבות מגזין "את")
      "כן סבלתי מהרמת גבה של 'מה היא יודעת לעשות'". ליסה פרץ (צילום: איליה מלניקוב, באדיבות מגזין "את")

      מבין כל הנושאים שעלו בראיון, חלקם רגישים ושנויים במחלוקת, הדבר שקומם את עורכת "גלריה-שישי" היה דווקא כשנשאלה מה לשדרן הרדיו אליקו ולכנס התרבות שמקיים העיתון ביום ראשון במוזיאון תל אביב. מתברר שלמרות התדמית האליטיסטית שדבקה בה ובמוסף אותו היא עורכת בשנה האחרונה, לא הייתה לה כל כוונה לשחק את המשחק הסטריאוטיפי טוב-רע-גבוה-נמוך אליו ניסיתי למשוך. זו לא הייתה הפעם היחידה בשיחה בה הבנתי שלליסה פרץ – בדיוק כמו הקלישאה החבוטה מאז הבחירות – אין כל כוונה להתנצל. וכן, גם לבחירות עוד נגיע.

      אבל לפני כן, למוסף עצמו ולפרץ. היא החלה את דרכה ככתבת ב"זמן תל אביב" ומאוחר יותר ב"העיר", משם עברה ל"מעריב" שם כתבה במגזין הבידור "רייטינג" ז"ל בו ניסתה, לראשונה בעיתונות העברית, לחבר קו אחד רציף בין הנקודות תרבות-אופנה-טלוויזיה. בשנת 2003 מונתה להיות עורכת מוסף "סגנון" ומשנת 2008 היא ערכה את מוסף התרבות של "הארץ".

      בסוף שנת 2014 הוחלט בעיתון על שינוי גורף שחלקו נגע גם לטריטוריה שלה: חלוקה מערכתית בין מוסף התרבות היומי למוסף סוף השבוע. השינוי השתלב בחזון העיתון (DIGITAL FIRST) להעניק תשומת לב לאגף הדיגיטלי ולהתמקד בפרינט בחבילת מוספי סוף השבוע – שם מרוכזת עוגת הפרסום הגדולה. בתרגום לעברית: על המוסף היומי הוטל להתכוונן לעבר אייטמים אקטואליים על מנת להתחבר יותר לקהלים צעירים ומעודכנים, וגזרת מגזין העומק נותרה כשמורת טבע המיועדת לביקורים בשבתות בלבד. תוך זמן קצר, השינוי, אשר פורסם לראשונה בוואלה ברנז'ה, הגיע גם לעמדת העריכה הבכירה במוסף עם חלוקה מערכתית במסגרתה ליסה פרץ החלה לערוך את מוסף סוף השבוע בלבד. על המוסף היומי, כמו גם על המדור באתר, הופקדה רוני בר שעבדה קודם לכן כאחת העורכות בדסק "הארץ".

      "'שישי' היה חייב להיות מוצר נפרד"

      אחת הביקורות על המהפכה שנעשתה, מראש ובדיעבד, היא שהמוסף היומי הפך לפחות איכותי. את מרגישה בזה? מה את חושבת על המוצר היום?

      "אנחנו שתי מערכות שונות, ו'גלריה-שישי' היא מערכת שפועלת לגמרי בנפרד. הפיכת גלריה היומי למוצר חדשותי וגלריה שישי למוצר מגזיני, כלומר שני מוצרים מובחנים, הייתה מהלך הכרחי לאור שינויים בהרגלי קריאה. אלו שני מוצרים שמשלימים זה את זה, המנסים לספק לקורא הארץ את התמונה הרחבה על תרבות, בישראל ובעולם".

      ובכל זאת, בכתבה נרחבת שנעשתה ב"עין השביעית" נטען כי ניכר בך שהתקשית לתמוך במהלך שגרר גם ביקורת נוקבת בקרב עובדי המוסף. בין היתר נטען שם שהקריצה לעבר קהלים חדשים תאבד את ייחודו ואיכותו של העיתון ושההצמדות ל"כאן ועכשיו" תאבד מיוקרתו של המוצר.

      "מי שהיה חתום על הכתבה הזאת זה מעולם לא הרים לי טלפון כדי לברר מה אני חושבת על זה. אבל כמי שעשתה את הדברים ביחד, הבנתי שצריכה להיות קטגוריה אחת מגזינית של סוף שבוע, וקטגוריה אחרת ליומית. ברור שלתהליכים האלה יש תהליכי משנה, אבל שישי היה חייב להיות מוצר נפרד".

      "נכון להיום, גלריה היומי הוא מוצר ייחודי בג'ונגל העיתונות הישראלי. מלבדו אין אף עיתון יומי המספק חדשות תרבות, מהשער ועד העמוד האחורי, לצד נוכחות בולטת ודינמית באתר 'הארץ'. זה לבדו נראה לי הישג. באשר ליחס תכני ניוז מול מגזין בגלריה היומי, נכון הוא ברובו חדשותי, אבל בכל יום מתפרסמת בו שתי כתבות מגזין לפחות. כך שהפן הזה לא לגמרי נעלם מהעיתון. ודבר חשוב נוסף: במציאות החדשה, בה שרת התרבות היא ספקית התוכן המרכזית, כמעט על בסיס יומי, ההחלטה להפוך את העיתון היומי למוסף חדשותי הייתה כנראה ההחלטה הנכונה".

      וברמה האישית, את מרוצה?

      "ברמה האישית. תשומת הלב שלי לפני כן התפזרה גם על האתר, גם על היומי וגם על סוף השבוע. אני שמחה על השינוי. הניסיון הזה של שש שנים ביומי אפשר לי בסופו של דבר להבין בדיוק מה זה מגזין, איזה זוויות אני רוצה, ולהתרכז בהן. באופן טבעי, לעשות כל כך הרבה דברים, לא מאפשר לך לתת פוקוס לדברים שבעיניך חשובים. אף עורך לפני כן לא עשה כל כך הרבה. 'גלריה שישי' גם שינה צורה. פיזית ממש. שאליו התלווה המהלך התוכני – לטפל בתרבות במשקפיים אחרות".

      אלוף בן בהשקת ליברל (ניב אהרונסון)
      "בדיאלוג מתמיד עם הנושא". אלוף בן (צילום: ניב אהרונסון)

      "היחסים בין המרכז לשוליים הם מה שמעניין אותי בתור עורכת תרבות"

      ביקורת נוספת היא שהמוסף חתך לכיוון מאד פוליטי. שההתעסקות בתכנים פמינסטיים, תרבות של עולם ערבי ושיח מזרחי מחקו לגמרי את סיקור המיינסטרים שהתכווץ עד נעלם. בקיצור, שיצאתם מהמשחק.

      "עיתונים שמטפלים במיינסטרים יש רבים. שם זה רווי. עיתון שמטפל בסאב קלצ'רס (Subculture) אין. וכשהבנתי שזה יותר מעניין אותי לשים ספוט על דברים שאנשים לא יודעים או לא יקבלו אותם במקומות אחרים, זה הפך לאוקיינוס שלם שהבנתי שאני רוצה לשחות בו. גם לפני זה הייתה לי משיכה לזה. היחסים האלו בין המרכז לשוליים הם מה שמעניין אותי בתור עורכת תרבות".

      אבל תמיד "גלריה" שמר על "אייטמי פרימיום". אולי הגזמתם?

      "הכיוון הזה נגזר מהסקרנות ומהאופי שלי. לשם אני חותרת. ב-2016 אתה לא יכול לעשות עיתון תרבות שהוא לא פוליטי. בכלל, כל הדוגמה הזאת של גבוה-נמוך נשברה, גם על דבר קל אפשר לכתוב גבוה וההפך. אני חושבת שזה התפקס".

      "7 לילות" מצליח להישאר א-פוליטי. אין לך תחושת החמצה לפעמים על אייטמים שאולי היה להם מקום אצלך?

      "הוא מצליח, ואני מעריכה אותו ואת רביב (גולן, עורך המוסף ד. ו), אבל הוא פועל בשדות אחרים. אנחנו לא אויבים בשום צורה ולא חברים. אני מסתכלת עליו כעל שכן. הוא עושה את זה הכי טוב, הכי גדול והכי עם תהודה, ואני מקווה שהוא גם מתצפת עלי. אני יכולה להתפעם ולהתרגז – אבל אני עובדת במקומות אחרים לגמרי. הוא שכן טוב".

      היה ניסיון לייצר מוצר מתחרה במעריב עם ז'ורנל ז"ל.

      "אכן, וחבל שאין עוד עיתון שעוסק בתכנים האלו. זה היה ניסיון מפואר לעשות תרבות ולא בידור. התבוננתי בזה כעל שכן מסקרן ואמרתי לעצמי תוך כדי שזה שוק אכזרי מאד ואם אין לך יסודות ומעטפת של עיתון מאד חזק, אז אתה בבעיה. לשמחתי הערך של התרבות ב'הארץ' מאד חזק, אני לא בטוחה שבמעריב זה היה ככה".

      במה את גאה? מה לדעתך לא היה מתאפשר במתכונת הקודמת?

      "העיתון הפך להיות באמת פוליטי. גם אם זה נראה למישהו אזוטרי, אני גאה בזה. בסיקור השירה, העלאת סוגיות פמיניסטיות וטיפוח השיח המזרחי שהתחיל אצלנו לצד אלון עידן ובני ציפר. יותר בפירוט, אני גאה בתחקיר על יו"ר המועצה הישראלית לאמנות ותרבות תחת השרה לימור לבנת, חיים פרלוק. הכיסוי בכתבות, ראיונות וטורים של המהפכה המזרחית בתחום התרבות בכלל, ושל חבורת ערספואטיקה בפרט. אני אוהבת אישית "חילוץ" של דמויות אנונימיות ולא מוערכות דיין והעברתן למרכז הדיון התרבותי, כמו במקרה של המשורר שלמה זמיר שאת סיפורו הבאנו, ושל מיסה רוסק, צלמת אנונימית יפאנית-ישראלית מקיבוץ שובל, שהתגלתה בדרך לא דרך על ידי הצלם ברוס ובר. הראיון הנשכני ביותר השנה במוסף שאני עורכת היה לטעמי זה שנערך עם המשורר והמתרגם שמעון בוזגלו".

      את בודקת טראפיק?

      "בוודאי, אני לא כותבת למגרה ולא עורכת למגירה".

      מירי רגב? "איזה פרטנר אחר יש לי? היא שרת התרבות"

      רמזת קודם, בציניות, שמירי רגב היא ספקית התוכן העיקרית בתחום. הזמנתם אותה לוועידה כאורחת הכבוד.

      "איזה פרטנר אחר יש לי? היא שרת התרבות ואיתה אני אמורה לנהל דיאלוג. אני לא מסכימה עם העמדות שלה ועם ניסיונות הפעולה שלה, אבל עם מי אני אעשה את כנס הזה, עם עצמי? עם המיליה שלי? עם מי אני אמורה לבוא בדיאלוג מתוח ומלא ניצוצות – עם אנשים שחושבים כמוני? תאר לך כנס תרבות בלי שרת תרבות".

      "ההחלטה לקיים את הכנס תחת הכותרת 'תרבות דורשת עצמאות' היא תולדה ישירה של מציאות בה נעשים ניסיונות לקרוא תיגר על חופש הביטוי והחופש האמנותי של גופים או יחידים בשדה התרבות. אני לא יכולה לחשוב על נושא רלוונטי מהנושא הזה כיום. הכנס מפגיש נציגים של כל העושים במלאכה – יוצרים, מנהלי מוסדות, רגולטורים ושרת התרבות – במטרה לייצר דיון קונסטרוקטיבי. השתדלנו לייצג בכנס את כל קשת העמדות הפוליטיות והחברתיות הרלוונטיות ליחסים בין השלטון למוסדות התרבות. עם זאת, איננו מעוניינים לטשטש הבדלים בתפישות עולם, ואנחנו לא צופים שהמשתתפים יחליפו ביניהם מלות נימוס בלבד".

      שגיא כהן. האם היד רועדת כשאת מפרסמת ביקורת שלו שעשויה להביא לסגירת מסעדה? מסעדנים טוענים שהוא מתעמר במסעדות בהרצה.

      "לשגיא יש את החיבור הכי מדויק שפגשתי בחיי בין החך ליד ואני שמחה שניתנה לי ההזדמנות לעבוד אתו. על כמה אנשים אתה יכול להגיד את זה? לשגיא יש רוח ועמדה כלפי אוכל וקולינריה בכלל והוא מבין אותה דרך סוציולוגיה, משמעת וערכים. לגבי ההרצה: פתחתם מסעדה, גביתם כסף – אז מה, לא תהיה ביקורת? בהקבלה לעולם התיאטרון, הרצה זו הבכורה. אם ההצגה מחורבנת בפעם ראשונה, אז למה אתם עולים אתה? בהרצה אתה צריך להיות הכי טוב".

      שרת התרבות והספורט מירי רגב (קובי אליהו)
      "עם מי אני אעשה את כנס הזה, עם עצמי?". מירי רגב (צילום: קובי אליהו)

      "אני לא שוכחת לרגע מאיפה צמחתי"

      פרץ נודעה כמי שהצהירה שנים ארוכות שלא תתחתן לעולם – עד שנישאה לצייר והאמן יעקב מישורי המבוגר ממנה ב-20 שנה. הזוגיות הזו נקשרה גם במיני-סערה שעוררה בעולם יח"צ התרבות והאמנות לפני שנתיים כאשר מי ששימשה כאשת יחסי הציבור של מוזיאון ישראל יעל לוטן תקפה בחריפות את פרץ, זאת על רקע פרויקט "מאה המשפיעים על התרבות הישראלית" שהשיק העיתון. לטענת לוטן, פרץ השתמשה בפרויקט על מנת לתת במה למקורביה, בהם מישורי, והדירה ממנו גופים ואישים אחרים חשובים.

      עד כמה הנוכחות של יעקב בחייך היא זאת שמחברת אותך לתכנים האלו?

      "תמיד היו לתכנים האלה נוכחות בחיים שלי. הוא אמן ותיק עם השקפת עולם חריפה וביקורתית. זה נכון שאני באתי כאדם ביקורתי אל הקשר, אבל יעקב הוא בהחלט אדם שמכוון באופן מדויק את הפנס על דברים. במובן הזה יש לו השפעה גדולה"

      אי אפשר להתעלם מהביקורת שהופנתה כלפייך בפרויקט "100 המשפיעים בתרבות".

      "על הבחירה הזאת הייתה חתומה אלי ערמון-אזולאי שהייתה אז כתבת האומנות שלנו וגליה יהב. הן נימקו אותה ואני לא התערבתי באף אחת מהבחירות בגיליון. כך או אחרת, נראה לי שדי ברור שלא הייתה לכתבה ההיא השפעה על העשייה שלו ב-40 השנה האחרונות. הוא לא צריך את מוסף 100 המשפיעים בשביל הכרה".

      אבל את יכולה להבין את הבעיה עם הנראות.

      "ממרחק של שנתיים ברור שלא הייתה לזה שום השפעה על הגלריה או עליו. אני מבינה אולי שמבחינת נראות זו הייתה טעות".

      לפחות על פי נפח הסיקור, נראה שאופנה היא כבר לא הבייבי שלך.

      "אני לא שוכחת לרגע מאיפה צמחתי, זו הייתה טירונות מצוינת, אבל היום אני מרגישה שזה רק עוד שדה שאני מסקרת, אין לי את היחס הרגשי לזה. זה חלק מבית התינוקות שאני מגדלת. ברגע שנכנסתי לגלריה זה דרש ממני התייחסות רוחבית לתרבות. זה הניסיון שלי, אבל היום אני רחוקה מזה. אני לא מעורבבת יותר בזה ואני שמחה מזה".

      מה פספסתם השנה?

      "הפספוס הכי גדול בעיני היה העובדה שאת הריאיון הראשון עם שרת התרבות מירי רגב היא העדיפה לתת ל'את'".

      לפני מספר חודשים פרסמתם כתבה אודות תופעת מתנות היח"צ בעולם באופנה. הארץ היה ידוע במשך שנים כעיתון היחיד שמקפיד לא להיכנע למתנות מהסוג הזה. את יכולה לומר בביטחון שזה עדיין תקף?

      "מבחינת הנהלים, בעיתון הארץ, הם עדיין תקפים ולא חל שינוי בעניין. סיקור התחום אינו אמור לכלול קבלת מתנות, כמו כל תחום אחר".

      שער גלריה גוסטב קורבה (הארץ)
      "הייתה לי אובססיה עם התמונה הזאת". שער "גלריה" (באדיבות "הארץ")

      "היו סיטואציות שאנשים שאלו אותי בפליאה 'פרץ?'"

      לא כולם יודעים, אבל מאחורי המותג העיתונאי פרץ, מסתתרת באופן רשמי ליסה קוצויאניס, שם נישואיה הראשונים של אמה. השם פרץ נולד בכלל בזמן צילום קמפיין הליכוד ההוא, המפורסם, במסגרתו צוות הצילום של התשדיר שאל מישהו מהשכונה איך קוראים לה והוא ענה 'זאת ליסה פרץ, הבת של שוש פרץ'. את הכתבה הראשונה ל'זמן תל אביב' היא הגישה בשם ליסה קוצויאניס. "הייתי בת 21 וחיפשתי את דרכי בעולם העיתונות. העורכת מחקה לי את השם וכתבה ליסה פרץ. שאלתי למה, והיא ענתה 'השם הזה הוא מותג'", היא מספרת, "אבל אני נושאת את השם עם כל המשמעויות שלו".

      היית אישה ראשונה עם שם מזרחי בתפקיד הזה, הרבה לפני שזה היה בון טון. היום זה דווקא יתרון.

      "אתה מתאר את זה כהון פוליטי אבל השם הזה חלק אינטגרלי מהזהות שלי. הוא בוודאי חשף אותי אבל העמדה שלי היא עקרונית כאדם. אלו נושאים שתמיד הייתה לי זיקה אליהם, עוד הרבה לפני שהם עברו למרכז השיח, אבל זה לא קשור בזיקה ישירה לביוגרפיה שלי. זו חלק מתפיסת עולם. וכל זה מתקשר גם לרוויה אישית שיש לי מכל המיינסטרים וההגמוניה, שכמובן השפיעה גם על התפיסות המקצועיות. ב'הארץ' מצאתי שותפים לתפיסות האלה וכן, אני מרגישה גם סוג של שליחות לעשות את זה. אני הבנתי בשנה האחרונה שאתה לא יכול לעשות סתם תרבות, לא באווירה שיש במדינה הזאת כיום".

      סבלת בעבר מאפליה?

      "היו סיטואציות שאנשים שאלו אותי בפליאה 'פרץ?' - והייתי מזהה ובוחנת ככה את התגובות הגזעניות. דרך השם הזה הייתי בוחנת את העולם סביבי. זה היה עוד מדד לראות כמה האדם שמולי באמת ליברל. היום זה לא רלוונטי אבל אני נושאת את המבחן הזה. אז כן, הייתי חשופה לכל מיני גוונים של אפליות, אבל אף פעם לא מבוסים ישירים ולא מקולגות. כן סבלתי מהרמת גבה של 'מה היא יודעת לעשות'".

      המינוי שלך לעורכת "גלריה" גרר תגובות לא הכי מפרגנות, למה לדעתך זה קרה.

      "אני חושבת שב-2008 הייתי מאד זרה, פיזית אפילו. באתי ממעריב, בעיקר מאופנה. הטענות היו סטריאוטיפיות ומעליבות. לא אותי, את המבקרים. נוצר לי מעין דימוי של אדם שאולי לא מתאים לעשות את זה. לאורך כל הדרך, הביקורת הייתה תמיד מחוץ לעיתון. מין סנוביזם כזה, שתמיד אני מפעילה אצל אנשים. שאלות כמו "מה היא מבינה בתרבות". אבל אני לא עובדת בלענות לזה. אני חרוצה, ובסוף אני יודעת שאם אעבוד מספיק קשה זה יסתום לאנשים את הפה. אני גם לא מפחדת מפרובוקציות. גם כשנכנסתי לסגנון זה היה ככה, אם כי בווליום נמוך יותר. אנשים לא זכרו שבשנות התשעים המוקדמות כיתתי רגליים אחרי גילה אלמגור לאייטמים".

      למה את לא כותבת בעצם?

      "אני כותבת ברמה שמתסכלת את הסובבים אותי אבל לפני הכל אותי. אני כותבת מאד לאט ומאד אובססיבי. אני בכלל לא מתייחסת לזה כאל מלאכה טבעית למרות שזה המקצוע שבחרתי. זה פרדוקס. תמיד אני מופתעת בסוף שיש טקסט. זה נראה לי כמו פלא. אפילו מייל נראה לי כמו פלא. גם את הכתבה שכתבתי השנה על גוסטב קורבה לקח לי המון חודשים לכתוב. סקרתי כל דבר שנכתב אי פעם עליו והייתה לי אובססיה עם התמונה הזאת, זה ברור לי. אני יכולה לכתוב רק דברים גדולים. כשאני מסתכלת על טורים שכתבתי בעבר אני מופתעת, אני לא מבינה איך זה קרה. הייתה לי כתבה על אביגדור אריכא, אלו היו 9,000 מילה שחולקו לשניים. הייתי ארבעה ימים עם האיש ולא נתתי לו לנשום, זה משהו שאני לוקחת מאד ברצינות. אבל אני מבטיחה להמשיך ולכתוב בהמשך".

      עד כמה מתערבים לך בתכנים?

      אלוף (בן, עורך 'הארץ' ד. ו) בדיאלוג מתמיד עם הנושא. הוא מנהל איתי דיונים ויש אתו הרבה פינג פונג. תרבות באופן אותנטי מאד מעניינת אותו. לי זה קריטי כי הוא מצפן טוב. עמוס (שוקן) לא מתערב ברמת התכנים, יותר ברמה האינטלקטואלית".

      נוצרה לך תדמית של עורכת שלא אוהבת לעבוד עם נשים, ושמסתדרת בעיקר עם הומואים.

      "זה לא נכון מספרית וזו אמירה גזענית והומופובית. אני עובדת עם גברים ועם נשים כמעט במספרים שווים. זה בטח לא פקטור לקבלה לעבודה. אני מחייכת כשאומרים את זה כי זו עוד מגבלה כזאת של אנשים שבוחנים את העולם רק בספקטרום הזה. אתה מכיר מוסף אחר עם טורים פמיניסטיים כמו אצלנו או דומים להם?".

      אוקי, לביקורת שאת עורכת קשוחה את יותר מתחברת?

      "הייתי מגדירה את עצמי כתובענית, כן, ואני מבינה שזה מתורגם לדימוי. אני תובענית גם בחיים האישיים שלי ובתובענות הזאת יכול להיות אולי משהו מרתיע. יש בי משהו רציני באופן תהומי. זה נשמע כל כך לא נורמלי היום. מה שאנחנו עושים זו לא רק עבודה, זו דת".