בשבוע שעבר ניתן פסק דינו של בית המשפט בתביעה שהגיש אורן חזן נגד העיתונאי עמית סגל על סך 1 מיליון שקלים. בפסק הדין דחה בית המשפט את מרבית טענותיו של חזן, וקבע כי בכל הקשור לפרסום בדבר שימוש בסמים קשים, אספקת נערות ליווי לאורחי הקזינו וסרסרות אין מדובר בלשון הרע המזכה את התובע בפיצויים על פי הדין. ביחס לפרסום בדבר הסחר בסמים, קבע בית המשפט כי מדובר בפרסום לשון הרע המזכה את חזן בפיצוי בסך של 40,000 שקלים.
לאחר פרסום פסק הדין כל צד פרסם את פסק הדין כניצחון חזן טען כי העובדה כי נקבע כי נעשתה עוולה כלפיו ונפסקו לו פיצויים מלמדת כי זכה, ומנגד סגל טען כי הוא ניצח בתביעה וזאת, בין היתר, בשל העובדה כי בית המשפט דחה את רוב תביעתו של חזן וקבע כי חזן צרך סמים קשים ושיקר כשטען שלא; כי ניהל קזינו ושיקר כשטען שלא; וכי התחקיר שסגל ערך וקבע כי הזמין זונות ללקוחות הקזינו היה עיתונות אחראית ומהימנה שהציגה דברים כהווייתם.
אולם, השאלה היא לא רק מי ניצח בבית המשפט. השאלה שצריכה להישאל היא האם האינטרס הציבורי והאם העיתונות בישראל הרוויחה או הפסידה. כדי לענות על השאלה הזו יש להסתכל על כלל התיק ולא רק על פסק הדין.
החלטת ביהמ"ש לפתוח הדיון פוגעת בחופש העיתונות
כך, למשל, טרם הגשת תצהירי העדות הראשית בתיק, סגל ביקש להעיד את עדיו בדלתיים סגורות. בית המשפט החליט לדחות את בקשתו והטיל עליו הוצאות בסך של 1,500 שקלים. בהחלטתו נקבע כי האינטרס של הציבור לדעת והאינטרס של התובע כי שמו יטוהר בהליך שקוף גובר על האינטרס של חופש העיתונות וחופש הביטוי.
החלטה זו היא החלטה שפוגעת בחופש העיתונות, והאיזון הראוי הוא כי חופש העיתונות וחופש הביטוי יגברו בעניין זה.
בבסיס ההגנה על מקורות עיתונאיים ועל חופש הביטוי עומד אינטרס ציבורי מהותי וקריטי למדינה דמוקרטית, ואין מדובר על עניינו האישי של העיתונאי ואפילו לא על עניינו האישי של המקור העיתונאי. לציבור יש עניין שהעיתונאי ישיג את המידע.
הוא יצליח בכל רק אם מקור המידע שלו יידע כי זהותו לא תתגלה. בית המשפט העליון קבע כי החיסיון העיתונאי אמנם איננו מוחלט, אך בהחלט אין במשפט דיבה כדי להצדיק את הסרתו, שהתועלת לתובע מידית מקור המידע הינה שולית.
בענייננו, על מנת להגן על המקור העיתונאי מחד, ומאידך לאפשר לעיתונאי להתגונן מפני תביעה נגד ועל מנת לאפשר לתובע לחקור את המקורות העיתונאי, הרי שהאיזון הראוי היה כי יתאפשר ניהול הדיון בדלתיים סגורות, ולכל הפחות להטיל חיסיון על שמות המקורות.
נדרשת פעולה חקיקתית להגנה על התקשורת
גם קביעתו של בית המשפט לעניין פרסום לשון הרע ביחס לסחר בסמים, איננה מובנת מאליה. בעניין זה היה ניתן לתת משקל לעובדות כי בתחקיר לא יוחס לחזן סחר בסמים; כי בריאיון שנערך עם סגל יום לאחר התחקיר, נאמרה אמירה על ידו שאיננה מייחסת לחזן סחר בסמים, אלא אמירה שנתונה לפרשנות; כי יום לאחר מכן, נערך ריאיון נוסף בו סגל הבהיר כי אין טענה כי חזן סוחר בסמים; כי סמוך לאחר מכן חזן הוא שטען בריאיון שנערך עמו כי מייחסים לו סחר בסמים. חזן גם לא טרח לפנות לאמצעי התקשורת שפרסמו כי התחקיר מצא כי הוא סחר בסמים ולדרוש מהם להתנצל על פרסום זה. כמו כן, טען סגל כי לנוכח העובדה כי יש אמת ביתר הפרסומים (זנות, שימוש בסמים קשים ואספקת נערות ליווי) הרי ששמו הטוב של חזן ממילא נפגע. עוד יש לציין את התנהלותו של חזן בהגשת התביעה ובמהלכה ואמירותיו של בית המשפט ביחס לאמינותו.
בהקשר זה קבע בית המשפט כי "לא הוכח לי כי הפרסום בעניין הסחר בסמים עורר הדים או זכה לדיון ציבורי, נהפוך הוא, התרשמתי כי דווקא התובע הוא שניסה ללבות ולהדגיש את נושא הסחר בסמים, שהיה מרומז ושולי בכל הפרשה". לו היה ניתן משקל ראוי לעובדות המצטברות הללו, יכול והתוצאה הייתה אחרת.
לאחר פסק דינו של העליון בפרשת אילנה דיין וסרן ר' היה נראה כי ניתן מעמד חזק יותר לעיתונות והגנה רחבה יותר לעיתונאים. על כן, כאשר ניתנה עדות בה מתואר חזן ככזה שהוביל את חבריו לסוחר סמים ברחוב, ויש מי שיטען כי מדובר במעשה "תיווך" על פי הדין הפלילי, היה ניתן לקבוע כי גם אמירות אלו חוסות תחת הגנת חוק איסור לשון הרע. לפיכך, פסק הדין פוגע במידה מסוימת במעמדה של העיתונות, אשר התחזק במהלך השנים האחרונות, ואיננו מרתיע תביעות דיבה נגד עיתונאים וכלי תקשורת על סך סכומים גבוהים במיוחד.
המסקנה שעולה מפסק דינו של בית המשפט היא כי נדרשת פעולה חקיקתית להגנה על התקשורת, העיתונאים ומקורות המידע, וזאת על מנת להגן על אופייה הדמוקרטי של מדינת ישראל, על חופש הביטוי ועל אינטרס הציבור לדעת. בעת חקיקת החוק יש להיזהר כי החוק לא ירע את מצבם של העיתונאים והמקורות, כך שהחיסיון לא יפריע לעבודה העיתונאית ולא ירתיע מקורות מידע.
* הכותבת היא עורכת דין שותפה במשרד מורה-טובים, המתמחה במשפט מסחרי