נושאים חמים

לציבור אין אמון בתקשורת אבל הוא מאמין, ועוד איך מאמין, לאותה תקשורת

אם מדובר בחוסר אמון, למה העיסוק האובססיבי במה שכתוב כל יום בעיתון? הכיצד ידיעות ותחקירים, דעות ורעיונות מהתקשורת הממוסדת מוצאים את עצמם פעם אחר פעם בליבת השיח ברשתות? ד"ר תהילה שוורץ אלטשולר מציעה שנפריד בין אמון לכעס. פרשנות

עיתונים
(אילוסטרציה)

מנתוני אמון הציבור בתקשורת הישראלית שפורסמו היום (שני) עולה תמונה קשה מאד. רק רבע (24%) מהציבור מביע אמון רב או רב מאוד בתקשורת, לעומת 36% בשנה שעברה. הנתונים האלה משקפים מגמה רב שנתית, שמשמעה שתוך קצת למעלה מעשור רמת האמון ירדה מבערך 50% לשפל של 25%.

הירידה באמון הציבור חייבת לעורר נורות אזהרה ממשיות בקרב אנשי התקשורת. תפסיקו כבר לדבר על קליקבייט ועל אסטרטגיה דיגיטלית ותחזרו לחשוב על צרכני התקשורת כעל מוחות ולבבות ולא רק כעל קליקים וזוגות עיניים. בסוף, אמון הציבור הוא ההצדקה לתפקודה של התקשורת ולפריבילגיות שהיא טוענת לקבל במשטר דמוקרטי. לא פחות מזה, האמון הנכס שיאפשר למדיה להמשיך לשרוד גם בהמשך. אמון, אל תשכחו, מוביל לנאמנות למותג וגם לנכונות לשלם עבור תוכן.
הייתי יכולה לסיים בכך.

אבל השאלה היא מה מקור הצניחה הזאת באמון, וזה כבר קצת יותר מורכב.

מדד אמון הציבור (צילום מסך , המכון הישראלי לדמוקרטיה)
(המכון הישראלי לדמוקרטיה)

ההסבר המשמעותי, בעיני, לירידה הזאת, הוא העלייה המשמעותית באוריינות התקשורתית של הציבור. וזה, אם להקדים את המאוחר, לא דבר רע. בשנת 2007 הוקם העיתון ישראל היום. לא, לא אכתוב שוב על חלוקת העיתון בחינם, מכירת שטחי פרסום במחירי רצפה והתמיכה הפרסונלית בראש הממשלה. אני רוצה להצביע על הטקטיקה העיתונאית שבה נקט ישראל היום מיום הקמתו: התייחסות אל המתחרים. "אנחנו", אמרו אנשי ישראל היום אל קהל הקוראים שלהם, "נספר לכם מה לא תקראו היום בידיעות אחרונות, ומדוע". וזאת עלינו לזכור: לפני כן האפשרות למצוא באחד מכלי התקשורת הישראלית אזכור לאחד מן המתחרים שלו, הייתה כמעט בלתי קיימת.

המהלך הזה של ישראל היום, חייב את ידיעות אחרונות להגיב, ואחריו הלכו גם אמצעי תקשורת אחרים, בהסברים מפורטים לקהלים שלהם בנוגע להטיות של אמצעי התקשורת המתחרים. כך התעצמה המגמה של אוריינות התקשורת בקרב הקהל, שהלך והבין שמה שכתוב בעיתונים איננו אמיתי כמו תמרורי תנועה וגם לא בהכרח נכון כמו מה שכתוב בתנ"ך.

וכאן מתרחשת תופעה מעניינת, שיש עליה כתיבה דווקא בספרות שעוסקת בשקיפות. ככל שמוסד חברתי (יהיה זה הצבא, הכנסת, הממשלה, בית המשפט או התקשורת) הוא שקוף יותר, כך מידת האמון בו הולכת וקטנה בטווח הקצר. זאת, משום שכאשר קיימת חשיפה של מוקדי כוח, אינטרסים ותהליכים – אנחנו לומדים להבין עד כמה המוסדות בלתי יעילים במקרה הטוב, ומוטים, כוחניים ומושחתים במקרה הרע. לכן, התהליך הזה של ירידת אמון הציבור בתקשורת מלמד על יותר שקיפות עמוקה של התקשורת כלפי הציבור. וזה, איננו בהכרח תהליך שלילי. אולי הוא בכלל תהליך בריא של התעוררות מן האתוס הרומנטי של אובייקטיביות עיתונאית.

אבל אם ההסבר הזה היה נכון במלואו, היינו רואים אותו אך ורק בישראל ולא במדינות אחרות שבהן אין "ישראל היום". והנה, מסקר מכון "גאלופ" מספטמבר 2016 עולה שרק 32% מן האמריקנים חושבים שהתקשורת ראויה לאמון. המדובר בירידה של שמונה אחוז משנה קודמת והרמה הנמוכה ביותר מאז החלו לשאול את השאלה במדד "גאלופ" לפני 44 שנים, בשנת 1976. למרבה ההפתעה, הגרף נראה כמעט זהה לגרף אצלנו. מרמת אמון של כ50% לפני עשור, יש ירידה לרמה של 32%, השנה, וקפיצה גדולה כלפי מטה בין שנת 2015 ל 2016.

מדד אמון הציבור (צילום מסך , המכון הישראלי לדמוקרטיה)
(צילום: אתר מכון גאלופ)

כולנו הפכנו למבקרי תקשורת

אמת, אם היה לאמריקנים יותר שכל הם היו רואים בסקר הזה מספטמבר נורת אזהרה לגבי הפער שיתרחש חודשיים אחר כך, בנובמבר, בין הסיקור התקשורתי לבין הפתק שהציבור בסוף יבחר לשים בקלפי. אבל גם כאן הפער טעון הסבר.

מה שהתרחש בעשור האחרון, לא רק אצלנו אלא בכל העולם, הוא לא הקמת "ישראל היום", אלא הפיכת הרשתות החברתיות מפלטפורמה לסרטי חתולים מתקתקים - לאתרי ביקורת תקשורת ענקיים. אנחנו מעלים קישורים לכתבות ולידיעות, ומדווחים לכל חברינו ועוקבינו מה דעתנו עליהן. הפייסבוק, למעשה, הוא מקום שבו אני מספרת לחברי מה אני חושבת על התקשורת (וכמובן גם על פוליטיקאים ועל רבנים ועל שחיתות, שעל כולם קראתי בעיתון, הנה הלינק מצורף לפוסט). כולנו הפכנו למבקרי תקשורת.

התמונה היא מורכבת: מצד אחד, האמון בתקשורת הממוסדת צונח צניחה חופשית. מצד שני, התקשורת היא המקור העיקרי שלנו למידע, גם אם זה מידע שאתו אנחנו אחר כך מתפלמסים. איך זה מסתדר? אם מדובר בחוסר אמון, למה העיסוק האובססיבי במה שכתוב כל יום בעיתון? הכיצד ידיעות ותחקירים, דעות ורעיונות מהתקשורת הממוסדת מוצאים את עצמם פעם אחר פעם בליבת השיח ברשתות?

קורה כאן, לכן, דבר נורא מעניין: אולי לציבור אין אמון, אבל הוא עדיין קורא וצופה ומאזין ולומד. יכול להיות שיש כאן עירוב בין אמון לבין כעס. העובדה שהציבור לא אוהב את התקשורת כי היא מעצבנת וחופרת ומגלה דברים, מתורגמת בסקר לחוסר אמון.

המועמד לנשיאות ארצות הברית דונלד טראמפ וראש הממשלה בנימין נתניהו ( , רויטרס, מארק ישראל סלם)
התמונה מורכבת. טראמפ ונתניהו (צילום: רויטרס, מארק ישראל סלם)

האמריקנים בחרו בטראמפ, למרות התקשורת

אבל הסיפור מורכב אפילו יותר מזה: האמריקנים בחרו בטראמפ. למרות התקשורת. אנחנו, לפי כל הסקרים, חושבים שאין תחליף לביבי. כנ"ל. אבל האם זה אומר שבוחרי טראמפ חושבים שהוא אדם מושלם, שמעולם לא העלים מסים, לא הטריד מינית דוגמניות, שהטמפרמנט שלו רגוע? האם זה אומר שבוחרי נתניהו חושבים שהתנהלות לשכתו מושלמת ושניהול משק הבית שלו הוא דוגמא ומופת? התשובה לכל השאלות האלה היא ככל הנראה שלילית.

מזה אפשר ללמוד, שבעצם, חלק גדול מהאמונות של הציבור מגיעים בדיוק מאותה תקשורת שאין להם אמון בה. אכן, התקשורת עצמה מדווחת בצורה דוקו-אקטיביסטית ולפעמים גם באופן לא הגון. את זה אנחנו חווים לפעמים בזמן אמת (כמו בזמן הבחירות האחרונות) ולפעמים בדיעבד, כשעיתונאים יוצאים מהארון ומספרים על מערכות הלחצים בתוך מערכות החדשות. כלומר, לפעמים פער האמון מוצדק לגמרי. אין ספק גם שקמפיין השנאה המתוזמר היטב של נתניהו וגם של טראמפ נגד התקשורת תורם את חלקו בירידת האמון הציבורי בתקשורת.

אבל בסופו של חשבון נוצר כאן מצב שבו לציבור אין אמון בתקשורת אבל הוא מאמין, ועוד איך מאמין, לאותה תקשורת. הציבור מודע להטיות, וכועס על הקיבעונות, אולי אפילו מצביע בקלפי הצבעת נגד כלפי התקשורת. אבל בו בזמן הוא לומד ומפנים הרבה מאד מן העובדות והמידע ומסקנות התחקירים שהוא צורך דרך התקשורת.

וכפסקה אחרונה צופת פני עתיד כדאי לשאול - מה אין בסקר מדד הדמוקרטיה, וגם לא בסקר של גאלופ? אין שאלות לגבי אמון הציבור ברשתות החברתיות. עד לאחרונה הייתה אמונה ציבורית שלפיה האלגוריתם המתמטי הופך את הרשת החברתית לאובייקטיבית וחסרת פניות. מזכיר לכם משהו שחשבנו בעבר על התקשורת הממוסדת? יש להניח שככל שנתפכח ביחס להטיות המובנות בתוך הרשתות, לחוסר אחריותן בהפצת פייק ניוז, לאינטרסים הכלכליים והפוליטיים שמאחוריהן – כך תרד גם מידת האמון שלנו בהן כמצע לביקורת התקשורת הממוסדת. וזה כבר בוודאי ייבדק בסקרים של השנים הבאות.

* הכותבת משמשת כראשת התכנית לרפורמות במדיה במכון הישראלי לדמוקרטיה.