נושאים חמים

השנה הרעה של העיתונות הכלכלית: פיטורים ו"שני פתיתים שרופים של קורנפלקס זוכים ל'תחקיר'"

קיצוצים בדה מרקר, היפרדות מעובדים בגלובס והחלפת מוספים לכלכלה בצרכנות - השינוי שחווה הסיקור הכלכלי בישראל בעיצומו והוא איננו רק עניין של מספר כסאות בדסק. כתבת הכלכלה של חדשות 2 בתפקידה כעורכת-אורחת של וואלה ברנז'ה שלחה אותנו לבדוק את ערכה בשוק

צניחה חדה בערכו של הפאונד בעקבות תוצאות המדגמים בבריטניה, יוני 2017 (רויטרס)
2017: הפאונד צנח עם היוודע תוצאות הברקזיט, גם העיתונות הכלכלית בישראל (צילום: רויטרס)

בטקסי הרמות הכוסית שנעשו לרגל החדשה במערכות העיתונים הכלכליים וודאי התכוונו בלב שלם למילים "שיפה ושונה תהא השנה אשר מתחילה לה היום", אם למישהו שם בכלל היה חשק לשיר. בין אם בלוח השנה העברי ובין אם בזה הלועזי - על כל אחד מהדסקים של העיתונים הללו עברה שנה גרועה במיוחד: כלכליסט ספג קיצוץ קשה וכואב ונשטף בגל עזיבות מצערות לצד צמצום המוצר המודפס, גלובס קרס כמו ערך הביטקוין ביום רע והחליף בעלים תוך שמרבית העובדים - ממנכ"ל ועד גרפיקאים - מצאו עצמם בחוץ, ודה-מרקר גם הוא לא יהיה עוד אותו עיתון שהיה, עת איבד עורך ראשי ואתו את העצמאות המערכתית שאפיינה אותו, צומצם לפני, צומצם שוב אחרי ויצומצם עוד.

עיתונים כלכליים הם עדיין עיתונים והמונח "צמיחה" רק מסוקר בעיתונות המודפסת ולא מאפיין אותה, אין בזה חדש. אבל לא רק משבר הפרינט אחראי לשנה הגרועה ביותר של העיתונות הכלכלית בישראל. שותפה במובן מסוים גם הטלוויזיה שהתאהבה בכלכלה אחרי שגילתה שאפשר לעשות ממנה רייטינג, וגם מודלים כלכליים בעייתיים. מנוי חודשי למהדורה הדיגיטלית של הוול סטריט ג'ורנל האמריקאי, למשל, עולה 65 שקלים. היומון האיטלקי "איל סולה ונטי קוואטרו אורה" גובה מעל 120 שקלים, בגרמניה כניסה לאתר של "הנדלסבלאט" עולה 145 שקלים מדי חודש ובבריטניה מנוי מלא לאתר של הפייננשל טיימס מאמיר אל מעל 200 שקלים. כשמדובר בתוצרת הארץ, תג המחיר נמוך יותר והמודל - הפוך. כתבות של דה מרקר, של גלובס ושל כלכליסט ניתנות לקריאה בחינם, אתרי הכלכלה מהווים נטל עסקי על המו"לים - והתוצאות מורגשות. תקופת השינוי שחווה הסיקור הכלכלי בישראל בעיצומה והיא איננה רק עניין של מספר כסאות בדסק. היא עמוקה עד לשד התחום, ואין לדעת כיצד ייראו הדברים בסופה.

שאול אמסטרדסקי (צילום מסך)
"לא אפול מהכיסא אם יהיה יותר תוכן שיווקי". אמסטרדמסקי (צילום מסך)

"באופן טבעי, אחרי צמיחה מואצת העקומה מתיישרת. זה הגיוני", אומר בשיחה עם וואלה ברנז'ה שאול אמסטרדמסקי, ראש הדסק הכלכלי ופרשן לענייני כלכלה של תאגיד השידור "כאן". הצמיחה המואצת שהוא מתייחס אליה היא היקף העניין של הציבור בנושאים כלכליים - מגמה שהתחזקה בישראל לאחר ימי המחאה החברתית. "זה התחיל בשנת 2011, כשהביקוש לתוכן כלכלי התעורר בבת אחת", הוא אומר. " בזמן שהעיתונות הכלכלית עשתה עבודה נהדרת, נהיה מצב שבשלושת הערוצים הפך להיות מובן מאליו שהסיקור הכלכלי צריך להיות משמעותי. אבל מה שאתה רואה בפרינט אלה תופעות שקשורות לפרינט שממשיך לגסוס ובתוכו גם העיתונות הכלכלית".

אמסטרדמסקי מדבר בגוף ראשון של ממש, שכן את כלכליסט החליט לעזוב לפני פחות משנה אחרי כמעט עשור בו היה אחד העיתונאים הדומיננטיים במערכת שאותה סייע להקים, אם לא הדומיננטי שבהם. העזיבה שלו אותתה לאחרים לעשות צעד דומה ולפרוש ברצון כפוי. "אנחנו נמשיך לראות את זה", הוא מתייחס לאקלים הקיצוצים הנוכחי. "ההוצאות צריכות לרדוף אחר ההכנסות כל הזמן, ואותו הדבר גם במרקר. אני לא יודע מה שוקן מתכנן אבל לא אפול מהכיסא אם יהיה יותר תוכן שיווקי וכנסים וכדומה, כי זה מה שמכניס כסף. מבחינת הביקוש לתוכן הכלכלי, הוא עולה ולכן ההיצע רק יגדל. אין לי ספק".

אתה זוכר איך היו נראים עיתוני הכלכלה שהיית קורא לפני עשור, כעובד זוטר בתחום שוק ההון?

"גלובס פנה אז לנישה מאוד ספציפית של האלפיון העליון, ומה שהיה חוץ ממנו זה היה המרקר וזהו. לא היה משהו אחר. הכניסה של כלכליסט לשוק שינתה לחלוטין את האופן שבו עושים את זה, עם סיקור שיכול להיות כיף ולא חייב להיות חמוץ או מלא בז'רגון גבוה. כלכליסט הושק בתחילת 2008 ומאוחר יותר באותה השנה פרץ המשבר הכלכלי העולמי ומשם גם הפרדיגמות וגם מהות הסיקור החלו להשתנות. התחלנו לחשוב שוב על הדברים שקיבלנו עד אותו רגע כמובן מאליו והתחלנו לשאול הרבה יותר שאלות ולהיות עם אג'נדה, לא רק לדווח".

מערכת דה מרקר (ראובן קסטרו)
נטל עסקי על המו"ל. מערכת דה מרקר (צילום: ראובן קסטרו)

המשכורות בענף כולו נמוכות עד לכדי עלבון

העיתון הגדול ביותר בארצות הברית הוא עיתון כלכלי. הוול סטריט ג'ורנל, המתגאה ביותר משלושה מיליון קוראים ומנויים בפרינט ובדיגיטל, יחגוג בקרוב 130 שנה לצאתו לאור. הוא לא היה מגיע למעמדו אם היה נשאר העיתון שהיה בתחילת הדרך, כזה המיועד לספק מידע תמציתי לבנקאים, ברוקרים, אנשי עסקים וחבריהם בעולם הפיננסי. כשברנרד קילגור התיישב על כיסא העורך הוא הגדיר מחדש את קהל הקוראים: "כל מי שעסוק בלהתפרנס" וטבע את הנימוק: "ברוקרים הם אנשים נחמדים, אבל אין מספיק מהם כדי להחזיק עיתון מהשורה הראשונה" (תרגום: יונית מוזס). בהתאמה, התקבעה הבנה דומה אצל המו"לים הישראליים.

"במובנים רבים העיתונות הכלכלית יצאה מהגטו", אומר לוואלה ברנז'ה הכתב והפרשן הכלכלי של ערוץ 10, מתן חודורוב. "אם בשנות השמונים והתשעים היא פנתה בעיקר לקומץ אנשים שגילו עניין יום יומי במתרחש בשוק ההון, שני האירועים המכוננים של משבר קרנות הפנסיה ב-2008 והמחאה החברתית ב-2011 פתחו את שערי העיר והביאו הרבה יותר ישראלים להתעניין בעל כורחם בכלכלה ולהבין שזה תחום שעם כל הרצון לברוח ממנו, בו מתקבלות החלטות שמשפיעות על הכיס שלהם. במובנים רבים זה היה הטריגר שהביא את התחום הכלכלי לעמודים הראשונים של החדשות ובעיקר למוספים הכלכליים בטלוויזיה".

חודורוב הוא אחד המייצגים של המגמה הזו על המסך. המוסף "אנליסט" בהגשתו יציין בקרוב ארבע שנים, ותשואת האייטמים בתחומי הכלכלה והכיס נאה גם מסביב: "לילה כלכלי" שודרה כל יום במשך שמונה שנים, וגם עם ביטולה לאחרונה נמשך העיסוק היום יומי בתחום עם מגזין קבוע ב"היום שהיה", עם המוסף "ברקוד" ועם "הכל כלול" שאף הוקדמה לרצועת הפרה-פריים. בערוץ 2 "תכנית חיסכון" שנקראה פעם "המוסף הכלכלי" - כבר ציינה עשור שבו הלכה והעמיקה. "האם זה מה שחולל את המשבר בעיתונות הכתובה הכלכלית? אני לא בטוח", אומר חודורוב כשהוא נשאל האם קריסת העיתונים הכלכליים אינה תוצאה של משחק סכום אפס. "אני חושב שיש כאן צירוף נסיבות של אירועים חיצוניים שגרמו לספינה להיטלטל בשנה האחרונה - לא כי יש פחות על מה לדבר ולא כי המוספים הכלכלה הכתובים רלוונטיים או מרתקים פחות את הקוראים".

לרשימת הנסיבות שחודורוב מציין אופשר להוסיף עוד שתיים שמכרסמות בקצב עקבי בעיתונים הכלכליים זה זמן רב. המשכורות בענף כולו נמוכות לפעמים עד לכדי עלבון, והסיכוי למשוך לתקשורת עובדים בעלי תארים גבוהים בכלכלה שואף לאפס. בנוסף, הפרשנות הכלכלית המקצועית בתקשורת הכתובה הולכת ומזדקנת. מבין אלה שעדיין עושים את זה, רבים מאמינים שהטלוויזיה אינה יורשת ראויה לעיתונים כאשר זה מגיע לסיקור התחום.

מתן חודרוב מגיב לסערת רמי סדן לאולפן וואלה (מערכת וואלה!)
"שואב עידוד מהמגמה שמסתמנת בגלובס". מתן חודורוב (צילום: מערכת וואלה! NEWS)

"התהליך שעובר על הטלוויזיה מדאיג"

"התהליך שעובר על הטלוויזיה מדאיג, נעלמו מהמסכים מוספים לכלכלה והוחלפו במוספים לצרכנות", אומר פרשן כלכלי ותיק אשר ביקש שלא להתראיין בשמו. "ניתוח חשוב של כלכלנים באוצר על ירידה בשיעורי ההשתתפות של חרדים בכוח עבודה לא זוכה אפילו לאזכור, אבל שני פתיתים שרופים של קורנפלקס זוכים ל'תחקיר'. כשהצרכנות משתלטת על המסך זה סימן מובהק לבריחה מהנושאים הכבדים והעקרוניים. בעבר הרחוק התווכחו באולפן שישי על אידאולוגיה כלכלית חברת הכנסת שלי יחימוביץ' והפרשן נחמיה שטרסלר. היום זה לא קורה ולא יקרה, וחבל".

"לא מדובר באותו מוצר", גורס חודרוב. "זה לא שהמוספים הכלכליים בטלוויזיה מחליפים את העיתונות הכתובה ומייתרים אותה. להיפך, היכולת לייצר כתבת מגזין של ארבעה עמודים במוסף סוף השבוע של עיתון כלכלי ולהרחיב את היריעה מעבר למה שניתן לשדר במהדורת חדשות - זה מוצר שתמיד יהיה לו ביקוש".

אתה ממש אופטימי, יחסית למה שחווינו השנה.

"אני דווקא שואב עידוד מהמגמה שמסתמנת בחודשים האחרונים בגלובס, היציאה של העיתון לדרך עצמאית וההתנתקות שלו מפירמידת השליטה של פישמן יחד עם כח אדם עיתונאי חדש. זה מפיח תקווה וזו הזדמנות עבור העיתונות הכתובה לשקם את אחת הצלעות החשובות שלה. העניין הציבורי שגבר כתוצאה מהסיקור הנרחב בטלוויזיה נותן דחיפה מחודשת גם לעיתונים ושולח צופים להתעניין בצריכה של תכנים גם באמצעי תקשורת אחרים. העיתונות הכלכלית הכתובה מחפשת היום את נקודות הבידול שלה מול הסיקור הכלכלי בטלוויזיה, בין היתר עם יותר כתיבה מגזינית ויותר כתבות עומק לניתוח תהליכים במשק. למרות המשבר, שלושת העיתונים עושים את זה בצורה טובה מאוד וברמה גבוהה".

בניין הוול סטריט ז'ורנל (GettyImages)
העיתון הגדול ביותר בארצות הברית הוא עיתון כלכלי. בניין הוול סטריט ג'ורנל (צילום: GettyImages)

האתגר: ילדי דור המילניאלז

המאבק לשמור על רמה גבוהה מחד ולהצליח להנגיש תכנים אפורים ומקצועיים לקהל הרחב מלווה את העיתונות הכלכלית בישראל כבר שנים. המאבק הזה הפך אף קשה יותר בצל מגמת הרידוד ברמת השיח הציבורי בישראל באופן כללי, ועם הכניסה של ילדי דור המילניאלז, אלה שגדלו עם אייפון ויכולת קשב וריכוז של דג זהב, למעגל צרכני החדשות. "דברים כמו עולם הביטוח, דמי ניהול ופנסיות, אף פעם לא היו להיט. כשמתחילים לדבר עם אנשים על אג"חים, אופציות ודיבידנדים הם רואים שחור בעיניים", אומרת ליאת רון, שכותבת על חברה וכלכלה בגלובס מאז 2004 ומבקרת תדיר באולפני הרדיו והטלוויזיה כפרשנית. "בכל מקום שבו אני עושה פרשנות אני חייבת לדבר בגובה העיניים. אני יודעת שאם אני אומרת ארבעה מונחים כלכליים ברצף אז אני עלולה לאבד את מאזיני, את קוראיי ואת צופיי".

"פעם עיתונות כלכלית הייתה רק בורסה ומטבעות, היום כלכלה זה הכל. זה מדיני, זה פוליטי, זה בטחוני, אתה לא יכול להפריד את התחום הכלכלי מכלל ההתנהלות. כתב כלכלי שמסתכל על התחום שלו בראייה צרה - הוא בצרות. זה לא נכון מבחינת קריירה ולא נכון מבחינת המציאות".

יכול להיות שזה מה שפגע, אולי, בעיתונות הכלכלית בגלובס? ההתרחקות מהבייס והניסיון לגעת בהכל?

"אנחנו מנסים היום להפוך את זה ליותר ידידותי, אבל עדיין יש קהלים שהם צרכים מאוד כבדים של כלכלה ונדמה לי שגלובס במידה רבה נשאר נאמן לאותו קהל. גם בתקופת חוסר היציבות בעיתון, הקהל הוא אותו קהל. אנשים שמבינים כלכלה וצורכים כלכלה".

המו"ל וההנהלה החדשה מתכוונים לשנות את הקהל הזה?

"אני מניחה שכן".

ומי יהיו לדעתך הקוראים החדשים?

"המערכת רוצה להתרחב ולגשת לכמה שיותר קהלים. אם זה היה רק אנשי עסקים בכירים והעשירון העליון, אז עכשיו רוצים להגיע לקהל הרבה יותר רחב מזה. לגלובס יש את כל היכולת לעשות את זה. יש לו אתר חזק מאוד בכל המדדים והוא יכול להיות הרבה יותר חזק ועובדים על זה בצורה אגרסיבית במטרה להביא עוד קהלים. העיתונות עוברת אמנם משבר רחב, אבל אני חייבת לומר שהיא האחרונה להיפגע, לא הראשונה. גם דה מרקר וגם גלובס עד לשנה האחרונה, היו יחסית במקום בטוח".