השעיה מיותרת - עירית לינור ללא פה הג'ורה אינה עירית לינור

כמה קל לזעזע את ציבור המצקצקים בימינו. פעם לפחות היה צריך להשתמש בשואה, לגעת בשכול, לירוק על הדגל, או להצדיק את החמאס כדי לזכות בקריאות תדהמה מזועזעות. לא עוד. מספיק להתעצבן על נשיא המדינה ולקרוא לו "חצוף" או (שומו שמיים) "כישלון פוליטי" כדי להתניע גלים סייסמוגרפיים שיאיימו על קיומו של הסדר הציבורי הטוב, או לפחות יעמידו אותנו על הרגליים 24 שעות בפירפורי-זעזוע שאפילו גולדה מאיר לא היתה חולמת להתקרב אליהם.

אז עירית לינור הושעתה לשבוע, שזה צעד תמוה במיוחד בהתחשב בשתי עובדות שקשה להתווכח איתן: הראשונה היא שנאמרו בגלי צהל בשנתיים האחרונות דברים חמורים הרבה יותר - חלקם על גבול ההסתה, אחרים מבזים ומטורללים – שלא גררו ענישה כלשהי. השניה היא שעירית לינור ללא פה הג'ורה אינה עירית לינור, וספק אם תצדיק תוכנית יומית. לינור אינה "מנחה", "מראיינת", "מגישה", "מנווטת שידור" או "קריינית". לינור ברדיו כי היא פרובוקטורית פרועה ומשולחת-רסן. תגביל אותה יותר מדי ואין בה כל צורך עוד.

אני שומע הרבה "היא עברה את הגבול" בימים האחרונים. בעיקר בגלל הטון המתלהם בו נקטה, יותר מאשר בגלל המלל. ואכן, לינור הרימה קולה מעל המקובל, באופן שבעיניי הוא יותר מגוחך מאשר מעליב, במיוחד לנוכח הזריזות שבה הכבאית-שכנגד, העיתונאית ליאת רון, מיהרה להתיז עליה מים בדמות "רובי הוא מלך, רובי הוא נפלא". סך הכל דיאלוג קצר ואינפנטילי בארגז חול רדיופוני, שהתרחש בתוכנית שנשמעת תמיד שטחית וחצי-מבדרת.

האם הדיאלוג המתלהם והירוד בין לינור למגישה-אורחת הוא הוא "ה-גבול!" ואם כן - מי קבע אותו ומתי? מדוע ירידות על הרמטכ"ל (בתחנה צבאית), השוואה (מטאפורית) של סגן הרמטכל לנאצי, התלהמות כנגד שופטים, חרפות נגד עיתונאים ומופעים אחרים של רדידות או שיסוי הם פחות "גבול" מאמירה שנשיא המדינה "חצוף"? ומדוע הכינוי "כישלון פוליטי" כל כך מרעיד את אמות הסיפים? הנשיא פרס ז"ל העביר חיים שלמים עם התיוג הזה, ונפטר בשיבה טובה למרות העלבון הנורא.

ניקוי השפה וחידוד כללי השידור בתחנה ציבורית (ועוד כזו השוכנת בין כותלי הצבא) נחוץ בהחלט. אבל בשנתיים האחרונות הבון-טון הוא בדיוק ההיפך - תוכניות אקטואליה חדשות שעיקר מהותן הוא זריקת בוץ וריבים באולפן, תוך יצירת אקסטזה (מדומיינת-לעיתים) אצל המאזין. בכללי המשחק האלה, עירית לינור מתפקדת כבר לא-מעט שנים כקטליזטור של ה"שבר בעם", וחובטת באופן בוטה (ובהנאה גלויה) בכל מה שסימלי וקדוש לשמאל או לליברלים באשר הם. לא מזיק שמהצד השני של המיקרופון חוגגים פרובוקטורים כביטן, רגב, חזן ודומיהם. לעיתים נדמה שחלק מהשדרנים כרתו ברית-בהמות עם פוליטיקאים גסי-רוח וכולם נהנים במידה כזו או אחרת מחלוקת השלל של הציד.

אפשר לטעון שישנם גבולות ברורים מאליהם, שכמעט לא צריך לאזכר אותם: הסתה, גזענות, גילנות, שנאת נשים וכיו"ב. לאלה אין מקום בשידור ציבורי או פרטי. על עבירות כאלה בשידור מקובל להזמין לבירור ולהעניש. ומי שלא יכול להימנע מהסתה או גזענות, לא זכאי לשדר.

אך אף אחד מהעבירות הללו לא מבצבצת מתוך דבריה של לינור על נשיא המדינה. היא לא חבטה בו בגלל גילו, מוצאו, מינו; היא לא קראה לאיש לפגוע בו ולא חדרה לדלת-אמותיו. במקסימום היא קצת התבהמה, ולא בפעם הראשונה. אולי עשתה כך כי היא באמת מרוגזת ואולי דיגמנה-ריגוז כפי שלטעמי עשתה לא אחת בעבר. אין זה משנה. בשיח הקיים, במרחב התוכניות שבין נתן זהבי, יעקב שפטל, עירית לינור, אראל סגל ואחרים - אין בדבריה הנוכחיים של לינור חריגה המצדיקה השעיה.

אפשר ורצוי לדרוש ממגישים שיתנו כבוד לסמלי מדינה, שינקו שפתם ויחדלו מחבטות מילוליות, כפייתיות ומתלהמות כנגד כל מי שמתנגד להם. אבל אז רצוי לשקול מחדש את קיומן של תוכניות כאלה שחלק ניכר ממהותן, אם לא כולו, הוא להתריס, להתסיס ולהרגיז. סגל אינו סגל בלי שיטמה ל"ממסד תקשורתי-שמאלני סותם פיות" כלשהו, שהוא וחלק מחבריו (בהם שמעון ריקלין, למשל) יוצאים כנגדו השכם והערב; זהבי לא יישאר זהבי אחרי שנשטוף את פיו בסבון.

ראוי שגלי צהל תשרטט קודם את גבולות השיח הברורים ורק אז תעניש את המפרים אותם, ותעשה זאת ללא אפליה או גחמה, בהליך מסודר כלשהו, כולל מתן אפשרות להסבר ולהתנצלות. כל דבר אחר מתפרש, בצדק או שלא, כניסיון לרצות מישהו שם למעלה.

* הכותב משמש כעורך תכנית תחקירים. יצוין כי בעברו שימש כראש דסק התחקירים בגלי צהל - עימה הוא נמצא כיום בסכסוך משפטי.