אוטוטו שנה לתאגיד - האם מדובר בניסוי מעבדה שהתפוצץ?

בחודש הבא (15/5) נציין שנה להקמת התאגיד, ונדמה כי דווקא מי שחפץ ביקרו נדרש לעצור לרגע לקריאת כיוון. שום עיתונאי (או עיתון) הגון, גם אם תמכו בכל מאודם בפירוק רשות השידור, לא יכולים שלא לשאול את עצמם היום מה היו אומרים במקרה דומה של כל רשות ציבורית אחרת השואבת מתקציב המדינה קרוב למיליארד שקל בשנה ומניבה תוצר זעום כל כך. כמעט שנה חלפה מאז עלה לאוויר תאגיד "כאן" בערב השידורים הראשון, זאת בלידה קשה ולאחר מסע ייסורים מפרך ושערורייתי שהעביר אותו ראש הממשלה נתניהו באמצעות יו"ר הקואליציה. לפחות ב-200 ימי החסד הראשונים - הגנת הינוקא בדמות חסינות מביקורת הייתה מוצדקת.

מנגד, כמעט שנה וחצי חלפו מאז הכריז מנכ"ל התאגיד על מוכנותו לעלות לשידורים, תוך הבטחה לשינוי כל מה שהכרנו, כאשר על הפרק ובחלל הדוברותי-תקשורתי עמדו מושגים אופטימיים כמו "טלוויזיה עדכנית ורלוונטית", "עיתונות עצמאית" ו"דיאלוג עם הציבור" - וכעת, נראה שהגיע הזמן, אולי, לחשבון נפש. לכל הפחות למבט ישיר מול המראה. עבור התקשורת, נראה שכבר אין כאן עניין של קולגיאליות - אי התייחסות עיתונאית לפיל הלבן משמעותה לא פחות ממעילה בתפקידה הציבורי לדווח אמת.

בניגוד לנאמר ונכתב בשבועות האחרונים במדורי הברנז'ה, הסיפור האמיתי בתאגיד כלל אינו המספרים. הללו בולטים במיוחד רק לאור דלות ההישגים, כן - אלו העיתונאיים. וכשאלו כמעט ואינם קיימים, קשה להצדיק את ההירתמות הכמעט פבלובית להגנתו. כאן יש להיצמד לכרוניקה, אבל גם לדרך בו הובל הארגון הצעיר לעבר מנהרה ללא מוצא. בתאגיד לא פספסו הזדמנות לפספס הזדמנות, גם בצמתים אסטרטגיים, לצבירות מומנטום חדשותי. כך לדוגמא: במקום להביא סיפור מהדהד ערב ההשקה (בו זכו ל-6.8% צפייה מפנקים) - המומנטום התדמיתי פוספס. גם לאחר מכן, ערב המפץ הגדול של פיצול ערוץ 2, שוב כשלה חברת החדשות שלו ביצירת אלטרנטיבה חדשותית ראויה. והשיא אירע השבוע - תוך הפגנת זחיחות מול מהדורת ערוץ 20 החדש - שמאז הושקה עוקפת אותו בסיבוב. למעשה, קשה להיזכר ולו בסיפור אחד בשנה החולפת שנחשף בבית היוצר של "כאן" והיכה גלים או עורר פולו אפים בכלי תקשורת אחרים. נסו להיזכר בפרשה אחת שנחשפה בשנה האחרונה - וחוללה שינוי או ייצרה סדר יום תקשורתי.

לא מן הנמנע שבתסריט כזה, השיח הברנז'אי על מספר הצופים היה מתאדה. קשה היה לבוא בטענות למהדורת חדשות שמביאה את תמלילי ביבי-נוני, חושפת את ניגודי העניינים בעסקאות הרכש של משרד הביטחון, מוכיחה את הקשר הפסול בין אלוביץ' למשרד ראש הממשלה, מייצרת את פרשת המסרונים או פאקר ומפרסמת צילומי וידאו של הכאת קשישים או הקלטות של משפחת נתניהו - שאולי נטולות חשיבות עיתונאית אך בעלות עניין ציבורי עצום. עוד יותר קשה להאמין שגם עם 3% צפייה מישהו היה מפקפק ברצינות אז על חשיבותו של שידור ציבורי. אולי חוץ מחה"כ דוד ביטן וידידו אמסלם.

ואולם, במציאות, למרות תקציב כפול מהמתחרות - "החדשות" ועשר - ואחרי כמעט שנה באוויר, חברת החדשות של תאגיד השידור למרבה הצער לא הצליחה לשנות או לקבוע ולו פעם אחת את סדר היום. למעשה, הפעם האחרונה שב"כאן" עלו לכותרות היו רק בניסיונות ההתעמרות והסירוס מבית היוצר של ראש הממשלה, תוך הישענות על רוח גבית (מוצדקת וקולגיאלית) מעמיתיהם בתקשורת. באופן פרדוקסלי, לא מן הנמנע שדווקא נתניהו היה חותם היום על המשך קיומו של התאגיד, ולו היה מתבונן לאחור היה חש טיפת מבוכה מול האנרגיות שהשקיע ומסע יח"צ הציבור חינם שהעניק להם - ושבלעדיו ייתכן והיו נהנים היום אפילו מנתונים נמוכים יותר.

צריך לומר זאת בקול רם: התכנית הנצפית ביותר בתאגיד כיום היא שעשועון. אמנם מוצלח ועדכני ובהגשת עידו רוזנבלום הכריזמטי - אך עדיין, שעשועון. ברור שפרויקטים תיעודיים כמו "סאלח, פה זה ארץ ישראל" של רשת לא קמים ביום אחד וגם לא בשנתיים, ובכל זאת היה לתאגיד די והותר זמן לתרום משהו לעיצוב סדר היום הציבורי מעבר להפיכתו של איתי הרמן לסלב. תחת זאת, הציבור נשאר עם רצף של תכניות שמצד אחד אף לא אחת מהן מצליחה להותיר חותם כלשהו ומהצד השני - מעפילות לשיא של 2% צפייה בפריים טיים, פחות מתכנית בוקר ביום קשה בערוצים המתחרים. גם אם לא מחשבים כמה עולה תכנית צרכנות בסגנון "על המשמר" עבור כל אחד מאלפי הצופים הבודדים שצופים בה - האם באמת בשביל זה הקמנו רשות שידור ממלכתית חדשה?

מיותר לומר שאין פה שמחה לאיד, או געגוע לימי רשות השידור העליזים (שאמנם גם בימיה הקשים ביותר השיגה נתוני צפייה טובים יותר, אך מאידך עבדה בסביבה תחרותית פחות). יש פה קריאה לראשי התאגיד, שלפחות על פי מה שפורסם רק לאחרונה בוואלה ברנז'ה מתכוונים "לבצע זעזועים נוספים בגזרת הטלוויזיה"‚ לא להסס, ואולי גם לשאוב השראה משם המבצע בסוריה ולחשוב מחוץ לקופסה. ניקיון יסודי חייב להיות כולל, ולהתבצע גם בחלונות הגבוהים. לא רק טובת העיתונות נמצאת פה - אלא גם טובת הציבור. חשוב שיהיה שידור ציבורי, אבל בשביל זה צריך שיהיה לו ציבור.

יש שהציעו בעבר להשאיר את פעילות הרדיו והדיגיטל - ולהיפרד לשלום מהטלוויזיה. הראשון נחשב לאיכותי, ולפחות באשר לרשת ב' ולתחנת 88 - גם אחרי פירוק הרשות מוכיח את עצמו במבחן הפופולריות וההתכתבות עם הציבור. לא בטוח שהגענו לרגע הזה, אבל טובי המנתחים יסכימו שלפעמים צריך להסיר יד כדי להשאיר את הגוף בחיים.