בסתיו האחרון התגאה שר התקשורת בכך שהוא זה שהכניס תחרות בשוק הטלוויזיה בכך שכפה את הפיצול של ערוץ 2 לשני ערוצים - רשת וקשת. כשנשאל בראיון לקראת הפיצול מה דעתו לגבי ההערכות המדברות על כך שאחד המתחרים בשוק יקרוס, קבע בביטחון רב כי "אין הערכות, זה הכל סיפורים כדי למנוע את הפיצול". אבל האמת היא שהכתובת היתה על הקיר. פחות משנה לאחר שהתבצע מהלך שחייב את הזכיינים להוציא מיליונים; את הציבור להתרגל למספרי אפיקים חדשים בשלט; ואת הרגולטורים לפקח על שלושה שחקנים - השוק חוזר ומתכנס שוב למבנה של שני שחקנים גדולים. המסקנה הבלתי נמנעת היא שהרפורמה הזאת היתה פשוט מיותרת.
הרפורמה היתה מיותרת משום שלא היתה לה היתכנות כלכלית. שוק הטלוויזיה שלנו פשוט קטן מידי בשביל לשאת על גבו שלושה שחקנים עמוסים בחבילת המחוייבויות הקיימת. לא רק שאנחנו מדינה קטנה אלא שתקציבי הפרסום בטלוויזיה מהגרים אל הדיגיטל בסערה. שוב התגלה הפער המוכר בין הדימיון למציאות בכל הנוגע לתכנון שוק התקשורת.
הרפורמה היתה מיותרת משום שאיחרה את זמנה. גם אם היתה לה חשיבות בעולם שלפני הדיגיטל והרשתות החברתיות, גם אם היתה הזדמנות לממש אותה כמה שנים קודם - הדחיות האינסופיות שנתנו הפוליטיקאים לבעלי השליטה בערוץ 2 פשוט עיקרו ממנה את הרלבנטיות משום שעד שהתבצעה גודל השוק ואופיו השתנו בתכלית.
טיפול בסימפטומים באופן פופוליסטי
הרפורמה היתה מיותרת משום שבמקום לטפל בבעיות המהותיות של שוק הטלוויזיה, למשל כמה כסף צריך באמת להשקיע ביצירה מקורית בעברית וכיצד הסכום הזה צריך להתחלק בין שחקנים שונים, בטלוויזיה, באינטרנט, בכבלים ובלוויין, או - מהי המשמעות של הרגלי הצפיה השבטיים של הציבור הישראלי בטלוויזיה - היא טיפלה בסימפטומים באופן פופוליסטי באמצעות פירוק ערוץ 2. במקום לשאול איך לנתק את שוק התוכן החדשותי עד כמה שאפשר מבעלי הון ששולטים באיזורים אחרים במשק או מה תפקידו של שידור ציבורי בנשיאה בנטל המחוייבויות כלפי התרבות והחדשות - עסקו כאן בפירוק תאגיד השידור לשני תאגידונים ובאירוויזיון.
הרפורמה היתה מיותרת משום שפיספסה את השאלה הכי קרדינלית בנוגע לשוק הטלוויזיה העכשווי והיא איך מסדירים באופן הוגן ושוויוני את שוק הטלוויזיה בד בבד עם השחקנים שמעבירים טלוויזיה על גבי האינטרנט כמו סלקום טיוי או פרטנר טיוי, ומה עושים עם שחקנים בינלאומיים דוגמת אמזון ונטפליקס.
בשורה רעה לצופי הטלוויזיה בישראל
אבל הרפורמה לא היתה רק מיותרת אלא גם מזיקה.
ראשית, משום שהיא יצרה דימום משמעותי של תקציבי השקה אדירים ותשלומי עתק לטאלנטים במסגרת התחרות ראש בראש בין רשת לקשת. כשכולם מפסידים עלינו לזכור: בעלי מניות המסכימים להזרים עוד ועוד תקציבים לערוצי טלוויזיה מפסידים לא עושים זאת ממניעים פילנתרופיים. כך נוצרה תחרות למראית עין, תחרות שמאחוריה עומדים אינטרסים כלכליים של מינוף הכוח התקשורתי לכוח פוליטי, גם במחיר של הפסדים כספיים.
שנית, משום שבמובנים רבים חולשתם של הערוצים הגדולים בשוק איפשרה את המהלך השערורייתי שעבר בכנסת בחורף - זה של העברת הערוצים הייעודיים ובראשם ערוץ 20 לשידור בברודקאסט המסחרי. חברי הכנסת בראשותו של יואב קיש יצרו סוגות חדשות של ערוצים זעירים כיד הדמיון הטובה עליהם, והודיעו בביטחון רב שבעוד עשר שנים יבדקו את ההגדרות מחדש, כשכבר יפרחו אלפי פרחים. מעניין מה יאמרו עכשיו כאשר לא חלפה שנה וכבר מתרחשת קריסה כה גדולה. צריך לומר זאת - הסיסמאות של תחרות נישאו בפי חברי הכנסת ומקבלי ההחלטות בחוסר אחריות. גם אם לא תהיה שום רגולציה בשוק הטלוויזיה, לא תהיה כאן תחרות. זה משום שהשוק קטן, והמוצרים הם כאלה שיוצרים יתרון לגודל ולכן גם נטייה לריכוזיות.
שלישית, משום שהמיזוג בין רשת לערוץ 10, באופן שמסתמן עכשיו, הוא לא בהכרח בשורה טובה לצופי הטלוויזיה בישראל. הוא ייצור עוד מאותו הדבר ויחליש את המאפיינים הייחודיים שיש לערוץ 10 בשוק הטלוויזיה. כלומר, יותר דגש על ריאליטי ופנאי ופחות על חדשות, תחקירים וסדר יום. עוד עיתונאים יפלטו אל שוק העבודה בעוד שבעלי הון יחזקו את שליטתם בחלקים גדולים יותר של השוק. לכן גם תפקידה של הרשות להגבלים עסקיים בתהליך הבדיקה של המיזוג, והאישור הדי הכרחי שלו - הוא לוודא שנשמרים כללים של הפרדה בין הבעלות לבין אנשי החדשות. בין האינטרסים הכלכליים לבין האינטרס הציבורי שלנו כצופים בשידורי חדשות מעניינים, מחדשים, מעמיקים.
השאלה היא, בסופו של דבר, האם מי שכה התגאה במהלך פיצול ערוץ 2 אך לפני כמה חודשים, ייקח עכשיו אחריות על הכישלון שתוצאתו היא שפלורליזם בשוק החדשות - אין, שחקנים עם מודל עסקי יציב - גם אין, ונשארנו רק עם מעורבות פוליטית בלתי נגמרת באסדרת השוק.
* ד"ר תהילה שוורץ אלטשולר היא עמיתה בכירה וראש התוכנית לרפורמות בתקשורת במכון הישראלי לדמוקרטיה