תפגעו בי, רק אל תגעו לי ביונית. דעה

בין אם יונית לוי הפרה את הסיכום שהיה לה עם מוניקה לוינסקי, בין אם האחרונה משקרת ובין אם בכלל מדובר בהתנצחות מילולית בתוך מרחב "אי ההבנה" - דבר אחד ברור: לוי בחרה שלא להגיב לאירוע ולהציג את גרסתה בנושא. לומר, בפשטות, בלי תיווך של "דוברים" או קולגות מסנגרים, מה קרה שם באותו חדר סגור, טרם הריאיון הרשמי, בו נקבעו בין השתיים גבולות הגזרה לראיון המשונה שפוצץ עוד לפני שהחל. אפשר כמובן לפטור זאת, כפי שעשו חלק מחבריה העיתונאים ב"החדשות" ב"אצילות נפש", "נדיבות של מארחים" או "רגע מכונן של מפח נפש שאין לבטאו במילים". הגירסה הנפוצה ביותר הייתה מעין הפוך על הפוך - חברת החדשות, באצילותה ובנדיבותה, החליטה שלא לבייש את לוינסקי ולענות לה. נשים בצד לרגע את העניין הקטן שלוינסקי בוישה - בין אם בצדק או שלא - ושיונית לוי אינה עוד עיתונאית בחברת החדשות - היא פניה, פשוטו כמשמעו. ועל כן התהייה הבאה חשובה עוד יותר - שהרי גם אוהדיה המסורים ביותר לא יוכלו להסביר מדוע לוי לא חשה צורך לתת מעת לעת דין וחשבון.

מובן שלוי איננה לבד. גם אחותה-תאומתה תמר איש שלום מחדשות עשר (שדווקא הבליחה פה ושם בטור מאויר או בטקסט עצמאי), מקפידה מזה שנים שלא לחשוף עמדות. אגב, בדומה ליונית - באף פלטפורמה. למעשה, מאז אותו ראיון טלוויזיוני - לפני למעלה מ-16 שנה ליאיר לפיד - גוגל לא זוכר אפילו תיעוד של ראיון אחד של לוי לשום כלי תקשורת. גם איש שלום לא ממש נוכחת בתחום. זאת בעוד שעמיתיהן, כולל הבכירים והמתנזרים שבהם - התראיינו בזמן זה עשרות פעמים, כולל למדור זה. מקריות? אולי. קל יותר להניח שמדובר בהחלטות גורפות שקשורות למכונה "אסטרטגיה תקשורתית של החברה".

התגובות שבדרך כלל מקבלים עיתונאים לאורך שנים, כולל כותב טור זה, בבואם לתאם ראיון עם לוי או איש שלום, היא ש"יונית איננה אוהבת לדבר על עצמה". ובכן, תשובה זו מאירה באור קצת מגוחך את השאר. רביב דרוקר, נדב אייל, רוני דניאל, גיא סודרי, אילנה דיין ועוד רבים וטובים כן אוהבים לדבר על עצמם? מובן שזוהי קלישאה שמטרתה, ככל הנראה, בכלל מגיעה מתחום הבמה. למה לקלקל משהו שלא שבור? למה לחשוף לקו האש את המותג שאמור להיות הנייטרלי ביותר, הדומם ביותר, מעורר המחלוקת כמה שפחות? והכי חשוב, למה לייצר פוטנציאל פגיעה אפשרית ברייטינג בשל איזו פליטת פה מיותרת? התשובות, מובן, הן בגוף השאלות.

מושג ה"אנקור" - עוגן המהדורה, המגיש המרכזי, עבר אבולוציה משמעותית בשנים האחרונות, עם הקמת מהדורות חדשות גם באינטרנט ובערוצים הייעודיים, אבל נותר בעל עמוד שדרה מרכזי אחד - הרצון לשדר ולשווק ממלכתיות, בכל מחיר. זה החל בארצות הברית עם מר טלוויזיה המקורי, וולטר קרונקייט האגדי, שכאשר דיווח שאי אפשר לנצח במלחמת וייטנאם אמר הנשיא דאז ג'ונסון - אם איבדתי את קרונקייט איבדתי את אמריקה, המשיך בעידן שלושת המגישים שהחזיקו את חדשות הערב - ברוקו, ראד'ר וג'נינגס ועשה עלייה לישראל, עם חיים יבין, לימים יעקב אילון וכיום עם לוי ואיש שלום.

הזמנים השתנו. גם, ואולי דווקא בגלל עולם בו טראמפ מעמיד מדי בוקר את התקשורת על הגריל, שנתניהו מנסה להלך בה אימים, ושהשיח הופך כמעט תמיד לשיח של "פוזיציה", מנהלי הערוצים רוצים, אולי יותר מתמיד, לשמור על מבצר הממלכתיות האחרון. אותו מבצר מגולם היטב בדמות המגיש או המגישה, "מספרי הסיפור", אלו שגבולות הגזרה הדעתניים שלהם נמצאים בין אנחה דקה לאחר תאונת דרכים קשה, לבין המלצה נוקבת "שימרו על הילדים" בתום אייטם שדן בסכנות הפדופיליה. או בפראפרזה על אמירתו (הצבועה) של נתניהו - "עזבו את משפחתי, תיפגעו בי", קוראים המנהלים לעיתונאים - למעשה לציבור בכללותו: "עזבו את המגישה, תפגעו בי". זו הייתה קריאה מתבקשת, אלמלא באותה נשימה הם לא היו מבקשים מאתנו בכל ראיון להכיר ביכולות העיתונאים המרשימות שאלו מגלות ולהילחם ברדוקציה שעושים להן בהצגתן כבובות המקריאות מפרומטר.

האם יונית לוי אינה יכולה להשיב, אחת לכמה שנים - במפגש מול סטודנטים, בראיון חג או אפילו בשידור מחתרתי ב"חללית" - על שאלות מרכזיות העומדות על הפרק, זה התקשורתי? האם זו לא חובתה? אז הנה קריאה למנכ"לי חברות החדשות: גם תמר איש שלום וגם יונית, מגישות בעלות ניסיון רב, ותק וקבלות, אינן עשויות מפורצלן. לטעמנו הן יכולות לעמוד באתגר הקשה שהן מציבות ערב ערב לאלפי מרואיינים - ולדבר. ולא רק זאת, בדיוק כמו נתניהו, הן אף עשויות לצאת נשכרות מכך.

מבלי להיכנס לטיעונים קטנוניים על צורך מהותי לתת דין וחשבון, יש כאן עניין של עיקרון: גם עיתונאי הוא איש ציבור, בטח ובטח כשהוא פועל מתוקף חברה חצי ציבורית שקיבלה רישיון. והנה עוד טיפ, אחרון: הממלכתיות מזמן כבר מתה, תנו לפחות צ'אנס לפוזיציה. אתם תבחרו את הפלטפורמה, אנחנו מבטיחים לשאול את כל השאלות - ולשמור על כל הכללים שסוכמו מראש.