ב"ה
נתחיל דווקא מהסוף: אנחנו בהחלט מצטרפים לאיחולי גמר החתימה הטובה של הילה קובו לכל בית ישראל. אין לנו כמובן דבר נגדה באופן אישי, ואם זיכרוננו אינו בוגד בנו גם היא זכתה לקבל יחס חם באחד מביקורי חנוכה שלנו בכלי התקשורת. אני כמובן גם שמח על הרשמים הטובים שיש לה משלל ביקורים בבתי חב"ד, הקיימים בעולם כמו בארץ. הבעיה היא ששאר טורה שפורסם בוואלה ברנז'ה אתמול (ראשון) נוגע בשלל אי-אמתויות ובעיקר במוסר כפול.
נתחיל דווקא מהסוף: אין דבר מקומם יותר ממערכת כפולה של קריטריונים. אחד לי ואחד לך. הרי 99 אחוז מהאייטמים בתקשורת צבועים בנרטיב של הכתב/עורך. הוא שיחליט אם יש כאן בכלל סיפור ובעיקר איך להציג אותו. יודעים מה? זכותו. זו העבודה שלו. ובכן, בדקתי עשרות אייטמים שהילכו אימים בחודשים האחרונים על הציבור בטענת "הדתה", ונחשו מה מצאתי:
כתבת חינוך שמציפה אייטם על "תלונות לחוסר שקיפות של חב"ד באירועי ל"ג בעומר" - תוך כדי שהמצלמה מתמקדת בפלייר האירוע עליו מתנוססים שלושה לוגואים וכיתובים המסבירים בדיוק לשם מה התכנסנו כאן...
ידיעה כמעט ראשית באתר חדשות שטוענת למקרה הדרה חמור של נשים מאירוע של גברים - רק שהוא בכלל קורה בחוף הים הנפרד ממילא במקום...
כתבת מגזין טלוויזיונית ארוכה ומלווה במוזיקה דרמטית שלא מפספסת הזדמנות להציג התרחשות שקיימת כאן כבר בערך 70 שנה כ"התדרדרות חמורה שגובלת בפלילים".
עשרות אייטמים שמבוססים על שלוש וחצי בערך טענות ממוחזרות של "הורים/אנשים מכל רחבי הארץ" שמשום מה שכחו לספר שהם גם מאוגדים בפורום פרובוקטיבי ובעיקר לא מייצג, אבל מספיקים להיכנס לליין-אפ הודות למילת הקסם החדשה - "הדתה". לתגובה אגב, נשאר מקום בערך של שורה וחצי.
"הטור הזה מוטב היה שלא ייכתב"
אלו ממש טעימות על קצה המזלג. אלמלא יום הכיפורים העומד ממש בפתח ונושף בעורפנו, הייתי יכול גם אני לבצע בכל אחד מהמקרים, ממש כמו הילה קובו, ניתוח מעמיק וכירורגי שלא רק שיראה כי אין כאן אייטם מאוזן אלא יוכיח שבכלל אין כאן אייטם.
תוסיפו לזה בדיות כמו יחס מפלה לנשים - בפועל, בחב"ד האישה היא מודל להעצמה נשית יהודית ושליחות התנועה עומדות בפרונט בשווה לשליחים הגברים כשיש להן כינוס עולמי משלהן בדיוק כמו לגברים, רמזים ל"הנה, היהודים האלה בעלי זרועות התמנון בתקשורת שולטים עם הכסף שלהם בעולם" - בזמן ששליחי חב"ד מכתתים רגליים ושוברים את הראש יום-יום איך לגייס שותפים לפעילות האדירה שלהם ובעיקר איך לסגור את החודש, וטריקים מניפולטיביים שכמעט והופכים אותך בשורה התחתונה למשדל קטינים - כשבשטח, כל חברה מסחרית, מועדון ריקודים או מתנ"ס שכונתי פונים באגרסיביות עוצמתית בהרבה וללא ברקסים לילדים של כולנו בניסיון לשווק את מרכולתם, ותבינו למה הטור הזה מוטב היה שלא ייכתב.
אפילו היחס הנחרץ, הנוזף, השופט והפדגוגי כלפי הכתב יאיר שרקי (שלמען הגילוי הנאות רק אציין שאני סבור שהוא עיתונאי מוכשר וחרוץ, ואני מקיים אתו יחסי עבודה קורקטיים כמו עם עוד מאות עיתונאים אחרים, עם כיפה או בלעדיה), ספק רב אם היה מוטל במקרה דומה כלפי עיתונאי אחר, שנראה אחרת ובעיקר סבור אחרת ובעל צבע קול אחר.
פעמים רבות הצביע הרבי מלובביץ', שאני מחסידיו ומעריציו, על כוחם העצום של עיתונאים. על יכולת ההשפעה שלהם שמגיעה למרחקים ולרבבות ונשארת ברקורד לנצח. הלוואי ותמיד עיתונאים ינצלו את זה רק כדי להשפיע טוב ואור לעולם.
גמר חתימה טובה!
* הכותב משמש כמנהל אגף דוברות חב"ד