נתניהו השאיר אחריו אדמה חרוכה בתקשורת, האם יהיה ניתן בכלל לעשות תיקון?

לפני כמה שנים, מאמר של כותב שורות אלו באתר זה הוסר במפתיע מעל דפי האתר. המאמר, מעין "סיכום שנה" די גנרי, לא היה יוצא דופן בהתנגדותו למספר מהלכים שביצע רה"מ דאז נתניהו בזמן ששימש גם כשר התקשורת. ואולם - הוא ירד במפתיע מהאוויר כחלק ממה שלימים קיבל את השם "תיק 4000". הוא כמובן לא היה היחיד. הודעת עדכון לקונית בדבר ההורדה אגב, נשלחה אז בוואצאפ, בלי יכולת ערעור. תם הדיון. פרטים נוספים בגוגל.

חזרה ליוני 2021. לכאורה, תם עידן נתניהו, אך רוחו של האיש ממשיכה לרחף מעל התקשורת ולהטיל עליה את צלה. האיש שבמשך שתי קדנציות התעקש להחזיק אצלו גם את משרד התקשורת, ובאופן כללי לא פסק לרגע מלעסוק בה ולבחוש בביצתה, משאיר אחריו תקשורת חלשה ומצולקת ועיתונות מפוררת ומפוחדת. מי שמצוי בנבכי מסדרונות מערכות העיתונים יודע שתיקי 4000 ו-2000 הן רק קצה קרחון. נכון, חלק משאר ה"פרשות" שנחשפו או שתיחשפנה בעתיד אינן פליליות, וככל הנראה חוקיות.

אך כולן מצביעות על שיטת נתניהו - שעד כה הכרנו בעיקר במערכת הפוליטית: שיטת הג'ובים והטמעתם בתוך המערכות. במקרה הזה אין צורך באקדח מעשן, ולא במייל מסתורי שיעיד על כוונה ברורה ומידית. הרוח ברורה: ימין שווה נתניהו. ועיתונות - תחנת רדיו, מהדורת 20:00 או אתר חדשותי - בלי ייצוג אישי לנתניהו חוטאת לתפקידה.

בפרספקטיבה של עשור נראה בירור התהליך: שנה אחרי שנה, התקשורת נחלשה והפכה אובדת עצות, גם בגלל משבר העיתונות העולמי והחיפוש הנואש אחר מודל כלכלי סביר. לבסוף התקשורת עצמה אימצה את נרטיב "התקשורת המנותקת" של נתניהו. בהמשך גם את "אנשיו".

הטקטיקה הקבועה של נתניהו בכל הקשור ליחסו לתקשורת לאורך השנים הייתה מחיקת ההבדלים בין גופי התקשורת והעיתונאים האינדיבידואלים והצגתם כגוף אחד - "התקשורת". המטרה שירתה אסטרטגיה גדולה וחשובה בהרבה מבחינתו - ציור של דמון חסר‏־פנים בעל מסר קבוע אחד (נגדו), ובתוך כך הבניית הלגיטימציה להדהוד דף המסרים שלו.

האמצעי - מעבר לחזרה בנאומיו על הסיסמא "ערוצי התעמולה", "אל ג'זירה" ו"עיתונות השמאל" (הגרסה המעודכנת ל"התקשורת שמאלנית") - היה ועודנו פשוט: הטמעת זרועות, שלוחות מטעמו בכלי תקשורת שונים. חלקן בהבנות נוסח אלו שפורסמו בתמלילי תיק 2000, כאשר נוני מוזס - כאקט של נדיבות ומראית של בשלות לעסקה - ביקש מנתניהו רשימה של אנשי תקשורת "ימנים" שיוכלו לכתוב למענו בידיעות אחרונות. אחרות, באופן עקיף יותר, כשהמסר הוא אותו מסר.

נתניהו ניצח בקרב על התקשורת. כיום, כמעט ואין כלי תקשורת רלוונטי ומשפיע בישראל שלא מחזיק באמתחתו עיתונאים המזוהים באופן מובהק עם נתניהו (להבדיל מעיתונאים בעלי תפיסה ימנית), ואם הם עושים זאת שלא במוצהר, הרי שלוח השידורים מספר לגמרי לבד מי הבוס.

רשימה חלקית: גלי צה"ל - מעבר לברדוגו, עליו נכתב לא מעט, רק לאחרונה נודע כי הוחלט שלא להאריך את כהונת העומד בראשה שמעון אלקבץ ולא למנות לו מחליף - ככל הנראה מתוך כוונה לסגור סופית את התחנה (מהלך שאמנם לא נעשה על ידי נתניהו - אבל הפוליטיזציה שהוא הכניס פנימה הביאה למיאוס גדול יותר מזה שהיה שם קודם); רשת - אשר לפני מספר שבועות עזב כל צוות התוכנית של שרון גל כיוון שחש שאינו יכול לישר קו עם המסרים העולים בתוכנית; גם למחלקות החדשות חדר הביביזם, כך באולפן שישי של קשת הצטרף לפני כשנה עורך ישראל היום בועז ביסמוט לצוות הפאנליסטים של התוכנית. ככל הידוע, המינוי לא הגיע כ"הוראה" אולם מעבר להתפלפלויות רייטינג ומריבות אולפן צבעוניות, ברור כי המסר שקיים בהבאתו הוא ש"יש צורך בהבאת דעה זו וייצוגה". כלומר - שהיא "סובלת מתת ייצוג". ואולם, מה בדיוק הדעה של ביסמוט, ימין שמתנגד לסער, ליברמן ובנט? עיתונאי שבא להציג את "הצד שני" שאיכשהו תמיד נמצא בצדו של נתניהו? זו הרי בדיחה.

גם בחדשות 13 עידן נתניהו, ובודאי השנים האחרונות שלו בשלטון, נשאו עמם ישויות תקשורתיות מעניינות חדשות: בשם מה בעצם שרון גל ואבישי בן חיים מפרשנים אירועים משפטיים חשובים כמו תחילת משפט נתניהו או בחירות? איך וממתי הם בעצם פרשנים פוליטיים? הם לא. ההצדקה היחידה היא תמיכה בלתי מסויגת במהלכי נתניהו (או הבאת אייטמים מבלפור). האחרון אגב, מצהיר על אהבתו לנתניהו. התחושה היא שהם מקבלים מקום בפאנל מסיבה אחת בלבד, כי שבזמנו הובא ארז תדמור. בתור מה? בתור מקורב לביבי. במקום לשבור את הראש ולהרחיב את הימנים בתקשורת שהאתיקה היא נר לרגליהם, המילה ביבי הפכה למהלכת קסם.

גם באיים מרכזיים של העיתונות המודפסת נעשה בשנים האחרונות ניסיון, לרוב מלאכותי ומגושם, "לפזול לעבר קהלים חדשים". על פניו, שאיפה לגיטימית המנסה לבסס מודל כלכלי בעל היתכנות שרידה בשוק הקשוח. בפועל, התוצאה הייתה נטייה כמעט אובססיבית ל"איזון" גם על חשבון עובדות והגינות, וגם אימוץ מנטרה מתנצלת ומרצה־תמידית את השלטון. מה, 30 מנדטים הצביעו לו - לא נתחשב בכך כשאנחנו ממסגרים סיפור?

לכאורה, דווקא חשיפת אחורי הקלעים של הבחישות הפוליטיות מטעמו של נתניהו בתקשורת הייתה יכולה וצריכה ליצר מצב שבו עיתונאים ועורכים בכירים מפיקים את הלקח ונזהרים שבעתיים. במציאות המדכדכת, אותו ניקוי אורוות מתקשה להתקיים במערכת סגורה שבה גם ללא ראש ממשלה מאיים, היא מצויה רוב הזמן על סף פשיטת רגל.

ברקע לכל אלה נמצא הפוטנציאל לחזרתו של נתניהו - פרי קמפיין מודע ומכוון שלו - והוא-הוא מצליח לשתק, עדיין, כל אפשרות לתיקון.

ובכל זאת, כדאי לשים לב גם לדברים החיוביים שקרו פה בשנים האחרונות. התפתחות הרשתות החברתיות והמעבר של זירת השיח מהתקשורת המסורתית אליהן, עשו אולי רע לשורות הרווח של אמצעי התקשורת, אבל טוב לחופש הביטוי והדעה. גם אם מנכים את ההטרלה, האלימות והתגובה הכמעט היסטרית של כמה עיתונאים ותיקים שהזיזו להם את הגבינה - ניכר שבעיקר כוחות הימין, שחשו מודרים לפי כן, מקבלים צינור השפעה חדש, והם אכן עושים בו שימוש מקסימלי. קיים מתאם מלא בין צמרת העיתונאים המשפיעים בישראל, מרביתם מהצד הימני של המפה הפוליטית, לנוכחותם ברשתות ומספר העוקבים שלהם. זה דווקא לא קרה בזכות נתניהו, אבל חזונו המקורי בדבר תקשורת מגוונת וישירה עם הציבור התגשם דווקא במשמרת הארוכה שלו.