יותר מגוונת, פחות מדירה: מצב התקשורת בישראל מעולם לא היה טוב יותר

אתחיל דווקא מהסוף: מצב התקשורת בישראל מעולם לא היה טוב יותר, אחרי 12 שנות שלטונו הרצוף של נתניהו. לכל המתרפקים על העבר: התקשורת בעשור הקודם אתרגה ראש ממשלה שעשה אמנם הרבה דברים טובים, אבל גם לא מעט טעויות ואף אחד לא שאל את השאלות הקשות. והתקשורת בעשור שלפני כן גיבתה ללא עוררין תזה, הסכמי אוסלו, שלמצער היתה ראויה לדיון ציבורי עמוק, שמעולם לא התקיים. אתם רוצים להדרים עד למנהלי הטלוויזיה והרדיו בשנות השבעים, שקיבלו טקסטים מוכתבים כל יום מלשכת רה"מ?

יותר מכך. מי שהכיר את גייסות התקשורת לפני שנות דור יודע, שדתיים, ובוודאי חרדים, לא היו מיוצגים מחוץ לגטאות שלהם - הצופה, המודיע ודומיהם. גם נשים היו בתת ייצוג, בניכוי "לאשה". אתם רוצים שנספור כמה מזרחים ישבו בישיבות מערכת? נשים? והומואים? וערבים? לא שייצוג רב תרבותי הוא ערובה לאיכות. אנחנו רואים את זה ערב ערב. אבל זה כבר בטח לא באשמת נתניהו.

הליכוד נמצא בשלטון כבר 44 שנה, מינוס שנים בודדות באמצע. אבל כל מי שלמד מדע המדינה שנה א' יודע, שהממשלה איננה מוקד הכוח היחיד, ולעתים אף לא המכריע. שנים רבות אחרי ניצחונו ההיסטורי של מנחם בגין, השמאל עדיין שלט שליטה מוחלטת באקדמיה למשל. ומפלגת העבודה של רבין היתה עדיין מפלגת צה"ל. ומערכת המשפט נשמרה בקנאות על ידי אצולת רחביה. והתקשורת היתה בבואה לשוליים הרחבים של תנועת העבודה. מרפ"י ועד מפ"ם. בלי שחורים, חרדים או ערבים. וכמובן בלי ימנים.

נתניהו יצא לקרב חייו, מנקודת מבטו, בתקשורת הזו. וצריך להיות ביביסט טיפש כדי להתעלם מהאינטרס האישי הצר שעמד בבסיס המוטיבציה שלו. אבל איך מודדים אירוע בשבתנו כהיסטוריונים? האם מודדים אינטנציות, כלומר כוונות? או אולי רטוריקה וטענות? או שמה שחשוב זה בכלל התוצאות?

הכוונה, גם אם מעולם לא נאמרה מפיו, היתה ברורה לכולם: לשבור את המפרקת של התקשורת שהורידה אותו באלימות מהשלטון בקדנציה הראשונה שלו. זו שעוד לפני כן הכתירה אותו כמי שמבחינתה רצח את רבין, או למצער נושא באחריות מיניסטריאלית לכך. אותה תקשורת שחגגה את הפיכתו ללוזר בבחירות 2006 (12 מנדטים) ועשתה הכל שלא ישוב לשלטון. כאשר חזר, כבר היה חמוש בתובנה - מוטעית או לא, זאת כבר שאלה אחרת - שזה קרב חייו.

הרטוריקה, זו שכיסתה על הכוונה, דיברה על פתיחת שוק התקשורת לקולות אחרים. האם נתניהו האמין בטענות שיצאו מפיו? מה זה משנה. מה שכן מעניין, זה שמכל עבר, מכל חדר חדשות בכל רחבי הארץ, נשמעו זעקות שבר. האופוזיציה התקשורתית היתה מספיק לא מתוחכמת ולא חכמה להתנגד לעיקרון שעומד בבסיס החברה הרב תרבותית, זו שכבר מזמן ניצחה. נתניהו היה למעשה אביר הרב תרבותיות. התקשורת המיושנת הפכה לאויבת חופש הביטוי. זה כבר היה ניצחון גדול בשבילו.
אבל הניצחון האמיתי נמדד בתוצאות. וכאן זה כמעט תיקו. מחד, התקשורת הפכה למגוונת יותר. לפחות ברמת הייצוג, ובשוליים גם ברמת המסר. בנוסף, התקשורת המיינסטרימית היא צל חיוור של עצמה לפי 20 שנה. לא רק שהעיתונים איבדו את השפעתם, גם ערוצי הטלוויזיה כבר באינם בשיא כוחם. כמות הצופים במהדורות בצלילה - בעיקר מסיבות של שינוי אופני הצריכה ופחות מסיבות פוליטיות. ובשנים האחרונות גם האתרים הגדולים מאותגרים על ידי יצרני התוכן הזעירים שמשווקים את התכנים בסושיאל. עד כאן טור הניצחון של נתניהו.

בטור ההפסד, הוא נכשל בליבת הקרב שלו. הוא יורד מהבימה, לפחות לעת עתה, כשאויביו עדיין שם. התקשורת הישנה עומדת שם, קרועת לב, אך נושמת. פצועה, מחרחרת - אבל עדיין שם.
ואיפה אנחנו? אנחנו צריכים להמשיך בכל הכוח, לפתוח את התקשורת לתחרות של דעות וקולות. לא לפחד ולא לרמוס. עד שמפת התקשורת בישראל תהיה באמת פתוחה ורב קולית. כי זה האינטרס העמוק של כולנו.