את בג"ץ פנקס-ארד, העתירה למען שוויון בפונדקאות שהסתיימה בתחילת השבוע בניצחון גדול אחרי 12 שנים מפרכות, אפשר וצריך לראות כחולייה חשובה, חדשה ומרגשת בשרשרת של זכויות חוקתיות לקהילה הגאה בישראל, שלא היו נולדות בלי התערבות של בית המשפט העליון. כמו רישום בישראל של נישואי להט"בים בחו"ל, ירושה בין זוגות מאותו מין, שוויון במקומות עבודה וכו'. אבל ברשותכם, על הצד המשפטי לא ארצה להכביר במילים (הוא כבר כוסה בסיקור פסק הדין), כי לאירוע הזה היה צד נוסף שעליו ארצה לומר כמה מילים - הצד בתקשורתי. מדובר באסטרטגיה שהחל איש יחסי הציבור שלומי לאופר ושהגיעה לשיאה ב-2018, ובה לקחתי חלק פעיל מראשית 2020 כמנהל התחום המשפטי בקבוצת התקשורת Unik, בעבודה לצד איתי ויואב פנקס ארד, ובתחילה גם עבור עמותת "אבות גאים", מהעותרים בהליך. בתוך זה נכללה עבודה אסטרטגית על המסרים בהליך, ייזום פרסומים כמו כתבות ומאמרים, קמפיין "תנו להקים משפחה" (כולל שינוי תמונות פרופיל פייסבוק ע"י אלפי ישראלים) שציין עשור לפתיחה הראשונה של העתירה לבג"ץ לתיקון האפליה בפונדקאות ועוד. רגע, למה צריך קמפיין?
יש שיטענו: בג"ץ הוא בית משפט של שופטים מקצועיים, שלא מושפעים מדעת הקהל, ושלמעט הטענות שעולות במסגרת ההליך המשפטי, אין דרך "לדבר" אליהם. זו כמובן לכל היותר חצי אמת. כלומר, מצד אחד, ברור ששופטי בג"ץ לא זקוקים לקמפיינים תקשורתיים כדי להבין ולמלא את שליחותם על פי כללי המשפט הישראלי - עבודה הכוללת ביקורת שיפוטית שמובילה גם לפסילה או לתיקון חוקים מעוותים שפוגעים בזכויות חוקתיות. אבל, וזה אבל גדול: אנחנו חיים במדינה קטנה, חמה (באקלים ובמזג האנשים), ולא שקטה בלשון המעטה (הידעתם ש"מצב חירום" הוכרז בישראל ב-19 במאי 1948 ומתקיים ללא הפסקה מאז ועד היום?). לא צריך להיות אנשי תקשורת כדי לדעת שהחדשות בישראל לא מזכירות את אלה של פינלנד או שוויץ. למרות שאנשים לעיתים שוכחים את זה, ושמסעות הסתה נגד שופטים מבקשים להשכיח את זה - השופטים, גם בעליון, הם קבוצה של ישראלים וישראליות שחיים בתוך עמם, ושמגיעים מרקעים שונים עם סיפורי חיים שונים. לכולם חברות וחברים, משפחות וילדים ונכדים. כולם עוקבים אחר חדשות. אם החברה סוערת, או כואבת, או משתנה, או אפילו, אלוהים אדירים, מתקדמת באיזשהו אופן - הם בהחלט ערים לכך.
"איך נראו העיתונים בימים שלפני אותה הכרעה חשובה"
מרצים מוצלחים בשנה הראשונה ללימודי משפטים, יודעים להגיד לתלמידים שלהם: "כשאתם קוראים פסק דין בפרשה מוכרת - לא חשוב אם חוקתית, פלילית, או אחרת - נסו גם לקרוא בין השורות, או אפילו ללכת ולחפש ממש, איך נראו העיתונים בימים שלפני אותה הכרעה חשובה". כמו חוק האזרחות, שנחקק על רקע גל של עשרות פיגועים רצחניים בשנות האלפיים הראשונות, והיה כתפוח אדמה לוהט בבג"ץ. כמו האונס בשמרת, שפסיקת בית המשפט המחוזי בו חוללה סערה, גם תקשורתית, שבסופה התערב בית המשפט העליון ומצא את הכלים המשפטיים המתאימים להפוך זיכוי של ארבעה נאשמים אשמים להרשעתם (ולמי שרוצה דוגמאות נוספות לממשק המרתק שבין המציאות הסוערת לבין מהלכי בית המשפט העליון, אני ממליץ על צפייה בסדרה "שופטים בשר ודם" של כאן 11). כמו אלה, גם בג"ץ הפונדקאות הספיק לצבור חיים ארוכים וסוערים, משפטיים ותקשורתיים.
עד לפסק הדין מפברואר 2020 שקבע שהחוק לא חוקתי ודרוש תיקון, ניתן למנות מספר נקודות ציון המשמעותיות בתיק, ובהן אלה: פסק דין חלקי בבג"ץ מ-2017 שקבע כי מדובר בחוק מפלה (אך שאין לפסוק בעיצומם של הליכי חקיקה מקבילים בכנסת מתוך כבוד בין הרשויות), וכמובן, קיץ 2018 הסוער - התחייבות ראש הממשלה לשעבר נתניהו לתקן את אפליית האבות בחוק הפונדקאות, שהופרה בלחץ הסיעות החרדיות, ולאחריה, מחאות, הפגנות ושביתת הקהילה הגאה, בתמיכה ציבורית רחבה כולל חברות וארגונים רבים ובולטים במשק. סקרים שנערכו בקיץ 2018, גילו באופן ברור תמיכה ציבורית רחבה של מרבית הציבור בתיקון האפליה בחוק, לרבות רוב מקרב הציבור השמרני של מצביעי "הבית היהודי" דאז. הדיון האחרון בין כותלי בית המשפט העליון עצמו התקיים ממש מזמן, בינואר 2019, ומאז החלה ההמתנה המפרכת, שלה שאפנו לשים קץ (חרף האתגר שהציבה הטלטלה הפוליטית חסרת התקדים מאז).
הפנים של איתי פנקס
לאורך השנים, תרמו להצלחת המאבק אבות רבים - בראשם שלומי לאופר, שניהל את יחסי הציבור של העתירה במשך שנים רבות, כולל קיץ 2018 הסוער. צוות הדוברות של "אבות גאים" בראשות ג'וליאן צרפתי בהלול, שעבודתנו הצטלבה לתקופה, וכמובן אנשי "תמוז". האגודה למען הלהט"ב שהציבה את המאבק גם כאחד הדגלים שלה. נסים דואק, בעלי קבוצת יוניק, שהיה מעורב ופעיל. ולא פחות חשוב, עורך הדין שעמל על העתירה מיומה הראשון ומצא זמן לעסוק בה גם תקשורתית לאורך השנים, חגי קלעי, ועוד רבים וטובות. כפי שאמרתי, אתייחס לקמפיין החל מינואר 2020.
בידיעה שהציבור מאוד מזדהה עם העתירה, ושאפילו השופטים הולכים ונהיים ביקורתיים יותר ויותר ביחס לאפליה, ניהלנו ללא ספק מאבק, אבל בדרכי שלום. אני יכול לחשוב על כמה קווים מנחים שבהם נקטנו לאורך כל הדרך.
*לפני הכול: להקפיד לראות ולהציג את המאבק הזה כחלק מציר של מאבקים להט"ביים חוקתיים שלא הושלמו (וכך זה צריך וימשיך להיות) - גם למען הקהילה הטרנסית, ונשים לסביות, ולמען שוויון בישראל בכלל. "דע מאין באת" - ואיתי פנקס ארד, כמחזיק תיק הלהט"ב בעיריית תל אביב ולשעבר יו"ר האגודה, ובן זוגו יואב שייסד את ארגון חוש"ן, מייצגים את החיבורים האלה היטב. *לשים במרכז עד כמה שאפשר פנים של אנשים וכאב אמיתי של מאות אנשים, שאותם מייצגים העותרים. משפחות שכבר ממילא קיימות, ו-או נאלצות להקריב את החסכונות שלהן (על חשבון דברים אחרים) באופן לא הוגן בהשוואה לזוגות אחרים שמקבלים את אותו שירות בדיוק, או עלולות לוותר על זכותן החוקתית למשפחה. *להתייחס בכבוד לבית המשפט העליון ולפסיקותיו. עם ביקורת עניינית ומנומקת כשיש ולעולם לא בהתלהמות. גם אם אנו סבורים שבג"ץ יכול היה לזרז יותר את פסק הדין (הסופי והחלקי שקדם לו), עדיין בג"ץ הוא מקור לתקווה ובלעדיו לא היו לקהילה הגאה רבות מהזכויות שיש לה. *במקביל - להפנות כמה שאפשר זרקור לגילויי ההומופוביה שבית המחוקקים שלנו מספק - כי למשל, אותם מחוקקים שבשיא משבר הקורונה מנעו מענק לידה לישראלים שילדו בחו"ל רק כדי שלא ייהנו ממנו גם להט"בים, ודאי שגם לא היו מצייתים לפסיקת העליון שהורה להם לתקן חוק מפלה. עצוב ונכון.
לסיום, אני חוזר לשבוע שבו הגשנו את הבקשה למתן פסק דין סופי, ויצאנו לקמפיין "תנו להקים משפחה", בתחילת פברואר 2020. מה שלא רבים זוכרים, זה שממש יומיים אחרי אותה בקשה, ושבועיים תמימים לפני פסק הדין החלקי שבו הורה בג"ץ לכנסת לבטל את האפליה, הוציאה הנשיאה אסתר חיות החלטה קצרצרה בזו הלשון: "נעשה (עם קמץ על ה-ש'), וייעשה, כל מאמץ ליתן פסק דין בהקדם". מדובר במחזה לא שגרתי. הרגשתי שמדובר בדיאלוג, ובכך כבר ניכר מצדה המאמץ ללא מאמץ. שנה וחצי אחר כך, והנה אנחנו. ניצחון מתוק.
* הכותב הוא עידו דוד כהן, עורך דין ומנהל תחום המשפט בקבוצת התקשורת Unik Public Image