צפריר קוחונובסקי הוא אחד ממפיקי הטלוויזיה היותר ותיקים ועסוקים שיש כאן, זאת למרות שהוא מקפיד להישאר במשך שנים מתחת לרדאר, בוודאי זה של הערוצים המסחריים. אבל השנה הייתה עמוסה במיוחד אפילו במושגים שלו, ובמרכזה עמד נושא אחד ויחיד - השואה. הפרויקט הגדול שלו, וכנראה גם המדובר, הוא סרט הדוקו של הזמרת ירדנה ארזי בעקבות סיפור הגבורה הנשי המשפחתי שלה (ישודר בהוט 8). בנוסף, לחינוכית הוא מפיק בימים אלו את הסדרה "כל עוד בלבב" על נוער שיוצא למחנות - הסדרה הראשונה שהעלילה שלה מתרחשת במסע לפולין; ולכאן 11 הוא מפיק דוקו על שואת יהודי הונגריה שמתבסס על מכתבים ויומנים של לא יהודים שמתארים את מה שמתרחש באותה תקופה.
תחילת דרכו של קוחונובסקי הייתה דווקא בפרונט - בתיאטרון ילדים ונוער בנתניה עם שלמה בראבא ויעל עמית וכחבר להקת פיקוד מרכז ("וזוהי רק ההתחלה", "בארץ אהבתי השקד פורח", "לכל אחד ירושלים"). אגב, בלהקה הזו שירתו לפניו גם טמירה ירדני וגם המפיק דני וסלי, שלושתם הפכו בסוף לאנשי טלוויזיה. לאורך השנים הוא הפיק בין היתר את "מרחק נגיעה", את "דילמות" (התכנית היחידה שאילנה דיין עשתה חוץ מ"עובדה").
בשיחה איתו, קוחונובסקי מסביר איך עושים עניין מנושא שנראה כי נאמר ונכתב עליו הכל, משיב לביקורת על הבחירה במחנות לפולין כרקע לסדרת נוער, וטוען כי בחו"ל מעריכים יצירה ישראלית יותר מאשר בישראל.
ספר על השידוך עם ירדנה ארזי. מה משך בסיפור שלה שאין באחרים. לא פחדת לתת לה להוביל את התסריט? זה לא השדה הטבעי שלה.
"ירדנה היא דמות מוכרת ואהובה שכל השנים הוצגה וחשפה לציבור את עצמה אבל עד גבול מסוים. לכאורה מדובר באישה פתוחה אבל בעצם קנאית לפרטיותה. כמי שהפיק את הגרסה העברית לפורמט הריאליטי 'מי אתה חושב שאתה' (שודר לפני כעשור בערוץ הראשון ד.ו), למדתי שאנחנו לא רק מי שאנחנו אלא הורינו והדורות הקודמים נטועים עמוק בסיפור המשפחתי שלנו, ולכך כיוונתי ביחד עם הבמאית איילת הלר. ירדנה יצאה למסע עם הרבה סימני שאלה לגבי פרקים בעברה של אימא שלה איבט שהייתה רק בת 12 בתחילת המלחמה ולמעשה נדדה בין אחיותיה מבלי לדעת ששתיהן פעילות במחתרת הצרפתית. היא נקלעה לחברות במחתרת דרכן אבל באומץ שנדיר למצוא אצל ילדה כל כך צעירה הייתה שותפה במאמצי ההברחה ולקחה על עצמה סיכון משמעותי. כשמבינים את הסיפור הזה מבינים משהו גם על ירדנה ועל האומץ והנחישות שלה שבאות לידי ביטוי לכל אורך הקריירה שלה".
איך מייצרים עניין מנושא כל כך מדובר ויש שיאמרו שחוק, שכבר עשו עליו אלפי סרטים וסדרות כמו השואה? מה הופך סרט שואה לקלאסיקה ומה פחות. יש נוסחה לזה?
"האמת שפיצוח הסיפור המיוחד של 'המסע של ירדנה' הגיע דרך המפגש עם תמר נצר, בת דודתה של ירדנה ושותפתה למסע. הסיפור על נשים יהודיות גיבורות, שבאמת ובתמים חירפו את נפשן כדי להציל תינוקות בצרפת, להסתיר אותם בכפרים בצרפת ולהבריח אותם לשווייץ. הנשים הללו לא זכו להכרה כגיבורות על ידי הממסד. ז'ורז', האח הגדול לבית לואנז'ה, שהיה ממפקדי המחתרת, זכה לאורך השנים לעשרות אותות כבוד ועיטורים ונחשב גיבור לאומי בצרפת. כשהלך לעולמו לפני 3 שנים בגיל 108 התקשורת העולמית סיקרה את מותו. לעומתו האחיות פאני, אמה ואיבט, נשארו בצל ועכשיו עשינו איתן צדק.
"בסדרה כל עוד בלבב שעלתה לאחרונה אנחנו מכוונים לצופה הצעיר וגם שואפים לחבר אותו לתכנים שמתקשרים לשואה, לכן לא נסחפנו לפורנוגרפיית שואה אלא הלכנו גם למקומות של הומור ובעיקר בחרנו להציג אמת ולא מלודרמה".
קונפליקט המחנות
איזה סרט שואה הכי אהבת, או התחברת אליו?
"'ברנשטיין - הפרטיזן האחרון' של הבמאי רומן שומנוב הוא סרט חצי תיעודי וחצי עלילתי שמביא את הסיפור יוצא הדופן של לאוניד ברנשטיין אחד הפרטיזנים הידועים שלמרות שנחשב גיבור לאומי, בארץ הוא חי חיי דלות בתנאים לא ראויים לאדם כל כך הירואי. בזכות הסרט הזה בחרתי ברומן לביים את כל עוד בלבב כי הוא מביא איתו בדיוק את הרוח הרעננה והחדשנית לטפל בסיפורי שואה".
תגיד, למה לבחור במחנות לפולין כרקע לסדרת נוער? זו ביקורת סמויה על הקונספט? חטפת על זה לא מעט אש.
"הבחירה של חן קלימן התסריטאית במסעות הנוער לפולין כרקע לסדרה היא בעיני נכונה. קודם כל זו חוויה מעצבת שהרבה תיכוניסטים במשך הרבה שנים לוקחים בה חלק והמסע הזה הוא רקע להרבה התרחשויות בחייהם, זו פעילות חינוכית שמתרחשת הכי רחוק מבית הספר. מעבר לזה, קיים קונפליקט בציבור ואפילו בקרב אנשי חינוך לגבי החשיבות של המסעות עד כדי כך שיש מי שמאמינים שרב הנזק על התועלת. הקונפליקט הזה משתקף גם בסדרה דרך בני הנוער".
אני מבין שישנם מגעים לשידורו של הסרט על ירדנה בצרפת. אבל התחושה היא שכיום יחסי ישראל-ערבים יותר עובדים מול קהל בינ"ל מאשר השואה. שזה פחות סקסי מחטופים והמסתערבים.
"בשורה התחתונה העולם מחפש סיפורים טובים. ממש בימים אלה אני מוכר בצרפת סרט הכי ישראלי שיש על חייל שתיעד את עצמו ואת חבריו נכנס לבתי פלסטינים לפני 22 שנה והיום הוא מחפש את המשפחה שבביתה שהו. גם את הסרט של ירדנה אני בשאיפה למכור לטלוויזיה הצרפתית, משפחת לואנז'ה מוכרת במדינה גם בזכות ז'ורז' ובמיוחד בזכות הבן דוד שלהם מרסל מרסו. סרט אחר שהפקתי וזכה להצלחה בעולם עוסק בניסוי באקסטזי על פוסט טראומטיים. לפעמים משקיעים בסרט מאות מיליונים והוא לא זוכה להצלחה ואילו סרט דוקו דל תקציב הופך לסנסציה. אין חוקים. לפעמים נדמה לי שבעולם מעריכים את היצירה הישראלית יותר מאשר בישראל".
מה אתה חושב על כל הפרויקטים הדיגיטליים שמכוונים לנוער, ויש הטוענים שמוזילים את זכר השואה. הסטורי של אוה, לדוגמה?
"מצוינים. הנוער נמצא בדיגיטל וביו טיוב. שם הוא חי ולשם צריך לכוון. הסדרה כל עוד בלבב עשתה למעלה מ-200 אלף צפיות ביוטיוב בפחות משבוע. הנוער מחפש תוכן מעניין ומגיע בלי שיפוטיות. או שזה תופס או שלא. צריך לזכור כל הזמן שלא רחוק היום שבו השואה תהיה מאורע היסטורי בלי אף אחד שהיה שם ויכול לספר. יצירה מהסוג הזה היא דרך לשמר מודעות".
"תוכן שיווקי הוא אתגר מקצועי"
יש לך ניסיון רב ומנדט בהכנסת תוכן שיווקי לתסריטים/פיצ'רים. אתה לא רואה את הבעייתיות בזה? יצירה אמורה להיות נאמן לאמת, לא ללקוח.
"בתחילת דרכי כל מה שעשינו הצריך תוכן שיווקי אבל גם התוכן השיווקי היה בצעירותו והפתרונות היו יצירתיים. אני ראיתי בתוכן שיווקי אתגר מקצועי ואפילו נהניתי למצוא דרכים להפוך את התוכן הזה לרלוונטי. זה אף פעם לא היה חשיפת לוגו המוצר אלא משהו שהוא יותר בדי אן אי של המוצר. בשנים האחרונות אני נמנע מתוכניות שמבוססות על תוכן שיווקי. עדיין יש להן מקום , אבל אני מוצא את עצמי יותר ויותר נמשך לתוכן איכותי.
בהפקות דוקו ואפילו בסרטים אני לא אכניס תוכן שיווקי, אבל אני כן מאמין בעבודה עם מלכ"רים שהסרט מתחבר בצורה נכונה לאג'נדה שלהם וכמובן קרנות קולנוע או קרנות כמו ג'נסיס וגשר שהן שותפות מלאות בתהליך ולא פעם תורמות גם לחידוד התוכן ושיפור התסריט. כמפיק אני הגורם שעומד בין היוצרים לבין הגוף המשדר לבין הקרנות. זה אף פעם לא פשוט, אבל כשהנאמנות בסוף היא בראש ובראשונה ליצירה ואתה משקף את זה לכל הגורמים השכל הישר מנצח. בכלל הטלוויזיה היום חייבת להישען על גופים כאלה ועל קרנות אחרת לא תתקיים פה יצירה מקורית. לפני 25 שנה היו יותר משאבים ליצירה.
"השנה בהפקה של כל עוד בלבב גייסנו מחצית מהתקציב כי היה לי חשוב שהסדרה הזו תשודר אז הייתי מוכן להתאבד כדי לגייס את התקציב. הדחייה שקיבלנו מגופים כמו ועידת התביעות ויד ושם רק גרמה לי להילחם עוד יותר חזק לשם כך. יד ושם עושה עבודה מיושנת בטח בכל מה שנוגע ליצירת תוכן וזו טעות כי בעיני זה חלק מהתפקיד שלהם".
קיבלת פעם הצעת תשלום מסחרית שסירבת לה? אם כן למה.
"בהחלט כן. זה קרה כשהבנתי שהמוצר הוא שקרי וכשמי היה אמור לייצג אותו היה עילג. לא אכתים את שמי בשביל כסף היצירה תמיד מעל הכל".
מה אתה אומר על הפרוגרמינג הקבוע בערוצי הברודקאסט בערב יום השואה. מה היית עושה אחרת?
"אני חושב שבשנים האחרונות נעשית עבודה נפלאה של גורמי השידור השונים. לשנה הבאה אנו מפיקים לתאגיד סרט חשוב ומורכב שבו לראשונה קיימת התייחסות לשואה בהונגריה ולא רק באמצעות יומנים של יהודים אלא גם, יומניהם של כמרים, נאצים אנטישמים ואנשים נוצרים שעוברים תהליך תוך כדי שנות המלחמה ויחסם משתנה לאורך השנה האיומה בבודפשט. גם הערוצים האחרים לא מנסים רק לשים וי על היום הזה, נטול הפרסומות, אלא להחזיק את הקהל. אל תשכח שבכל רגע נתון יש לצופה אלטרנטיבות לברוח אליהן מנטפליקס ועד לתוכן ברשת. אף אחד לא יושב מול ערוצי הברודקאסט כברירת מחדל. אולי רק קהל מבוגר שגם ככה יותר מתעניין. אני מאמין ששואה יכולה להביא רייטינג אם ניגשים אליה נכון".