מספר ההספדים שנכתבו על גלצ אינו קטן בהרבה מזה שזכה להם לנתניהו עצמו. למעשה, אם היו מצרפים יחד את שרי הביטחון, הפוליטיקאים והעיתונאים שהצהירו שיש לסגור את התחנה כליל, סביר שמספרם היה גדול יותר ממספר המאזינים לתחנה המדממת-בהתמדה הזו. אלא שהוויכוח הזה כבר מזמן אינו רלוונטי, שכן הוא מתבסס על הנחת יסוד שגויה. העובדה היא שגלצ מתה מזמן.
לפיכך, הוויכוח על מי התחיל ומה צריך לעשות עכשיו מיותר. גם זקן, עיתונאי לא בלתי מוכשר שקיבל על עצמו את תפקיד ממלא-מקום מפקד גלצ - יודע שמדובר במינוי שנולד בחטא. זקן, כתב ותיק שראה דבר או שניים, יודע שהתחנה אותה הוא מנהל בימים אלו אינה עוד גוף תקשורת שסובל מבעיות, אלא בובת סמרטוטים שפוליטיקאים מכל קצוות הקשת עשו ועושים בה כבשלהם.
לפני 15 חודשים בדיוק החליט שר הביטחון בממשלת השינוי בני גנץ, בעיכוב של חצי שנה, להקים ועדת איתור למפקד גלי צה"ל הבא/ה. אלא שעד אז, שורת מהלכים - בהם הדחת ברדוגו - כבר נעשתה. גם מי שתמך אז בצעדים האגרסיביים, כולל החתום מעלה, כתב כי מאחורי הדחתו מסתתרת אג'נדה פוליטית וחוסר מנהל תקין; הדחת ברדוגו (שהתווספה להרחקתו של אמיר איבגי מניהול החדשות ודחיקתו של המגיש הימני ישי שנרב) - בין אם תוארה כ"ניקוי אורוות", החזרת התחנה לפסים עיתונאיים או טיהור פוליטי - נתפסה כמס שמשלמת ממלאת-מקום המפקד-הזמנית-הקודמת גלית אלטשטיין.
הרע מהכל
בידיו של שר הביטחון גלנט, שירש את תקדים "המנהל הזמני" הבעייתי היו מספר אפשרויות: לאמץ את החלטות הוועדה המקצועית שהקים גנץ ושהמליצה על מינויו של אור צלקובניק לתפקיד; לדחוף לחקיקה מידית שתוביל להפרטת התחנה; או לבחור ברע משתיהן: להתעלם מההמלצות ולחזור על הטעות של גנץ ולדחות שוב את ההכרעה באשר לגורל התחנה. עם זאת, לגלנט עומדת הנחה משמעותית: ספק עד כמה כוחו בקבלת ההחלטה השתווה לזה של שותפו להגשה של זקן - המקורב לראש הממשלה וזה שלדבריו קיבל הצעה לשמש כשר התקשורת - יעקב ברדוגו.
באשר לזקן, ניתן היה לנחש ולחזות על בסיס פועלו ברדיו "גלי ישראל" (המזוהה עם בלפור) ובגלובס (המזוהה עם פורום קהלת ותפיסות מחניפות לימין המשיחי-ביביסטי) כי מדובר עבור הפוליטיקאים במקרה הטוב בסדין לבן. כזה שיאפשר לממשלה לקבוע עובדות בשטח, תחת מעטפת של קבלת החלטות סדורה ועניינית. בשני נושאים - בקשה מוזרה ואנטי-עיתונאית לפעול בביקורתיות יתר נגד "תופעת הסרבנות"; והחלטה להפסיק את שיתוף הפעולה עם "ערוצי התעמולה" קשת ורשת, שהתקבלה תחת לחץ פוליטי - הוא כבר הביא קבלות.
השחמט של נתניהו
אבל כל אלו הם היסטוריה. כיום אין מי שיאבק על גלצ נקייה, לא בפוליטיקה הארצית וחשוב מכך - גם לא בתוך התחנה עצמה. אותם עיתונאים שישבו בשקט כשברדוגו התנגד להעלות את כתב התחנה לשידור וכשבייש עיתונאית אחרת בשידור חי; כשתקף רב שגילה סבלנות למהלכי בנט וטפל עליו פרשה שלא קיימת; ששתקו כשעירית לינור וקובי אריאלי שחררו את חרצובות לשונם על אנשי שמאל וערבים - כל אלה שיודעים להטיף מוסר לכל העולם בתוכניותיהם, משתתקים כשזה מגיע לבית שלהם (אגב, בכך הם לא שונים בהרבה מחבריהם בחדשות 13).
כשהתדר הציבורי והיציבות התעסוקתית הופכים לערכים המרכזיים, קל יותר להבין אמירות מסוימות של שר התקשורת, על היעדר הצורך במימונם.
ועוד משהו, רבות דובר כבר על האנומליה של תחנת שידור צבאית שתחת המנדט שלה ספק אם יכולה לבקר את הפנסיות התקציביות או צמרת צה"ל אך כעת מתבקשת לבקר את הסרבנות. היה צורך לשרטט מחדש כבר לפני עשורים את ההגדרה של עיתונאי במדים. משמח שהאנומנליה הזו תתפוגג כי בתנאי השוק הנוכחיים אין לה זכות קיום.
קו אחד מחבר בין האמירות של שר התקשורת כאן בוואלה! ברנז'ה לפני שבוע על התאגיד - למתרחש בגלצ. בשניהם, נתניהו הצליח לסמן וי נוסף עם העלאת נאמנות העיתונאים לשלטון כסוגיה רלוונטית לקיום השידור הציבורי, לעיתים כתנאי קיומי. בזכות אמירה ברורה והצבת חומת התנגדות של מועצת והנהלת התאגיד, לעת עתה הוא ניצל. יש רגע שבו צריך להסתכל במראה ולומר ביושר: את גלצ כבר אי אפשר להציל.