אחד הדברים הראשונים שעשה מפקד גלי צה"ל הזמני כשנכנס לתפקידו היה להרים טלפון לד"ר תהילה שוורץ-אלטשולר, ולבקש ממנה לעשות את מה שכבר עשתה בכלי תקשורת שונים: ניסוח קוד אתי-עיתונאי. אלא שאט אט נחשף המהלך הכולל לטיהור פוליטי של עיתונאי התחנה המזוהים עם השמאל והכוונה להחזיר למשבצת מרכזית את שותפו לשעבר להגשה ב"גלי ישראל" יעקב ברדוגו (שאף דחף למינוי זקן בלשכת רה"מ) - והקוד האתי הפך למה שנראה כמו רשת הסוואה, אליבי שיוכל להכשיר את הפיטורים.
ראשון להבין זאת היה פרופ' יחיאל (חיליק) לימור, שהיה חבר בוועדה שהקימה שוורץ-אלטשולר, שהודיע על התפטרותו מהתפקיד. לימור התפטר על רקע הצהרתו של זקן כי הקוד האתי החדש יאסור השמעת דעות - אף שהקוד האתי כלל לא היה אמור לעסוק בכך. מאוחר יותר הודיע חבר צוות נוסף, העיתונאי גיל ליטמן, על התפטרותו מהוועדה בנימוקים דומים. בתוך כך, בכיר ומוותיקי המגישים בתחנה, רזי ברקאי, אמר כי יסרב לחתום על קוד שיאסור עליו להביע את דעותיו בשידור, גם אם משמעות הדבר שיעזור תוך שבועות את התחנה. לבסוף, בהחלטה לא ברורה ולא מנומקת, הוחלט בגל"צ על הקפאת פיטורי ברקאי ורינו צרור שנחשפו ב"העין השביעית".
כעת מגיעה שוורץ-אלטשולר - מומחית למשפט, תקשורת וטכנולוגיה וחוקרת במכון הישראלי לדמוקרטיה - לשיחה בפודקאסט תיקטוק של המכון הישראלי לעיתונות. על הפרק: האם באמת מדובר בטיהור פוליטי, מה יהיה הקו האדום שיגרום לה לוותר על התפקיד, איך כל זה קשור לאמון הציבור בתקשורת, ולמה ב-2023 בכלל צריך קוד אתי. וגם, על האיום היחיד על התקשורת שגדול יותר מניגודי העיניינים והאינטרסים של בעלי ההון - הבינה המלאכותית.
חלק קטן מהשיחה מובא כאן בכתבה. האזינו או צפו בשיחה המלאה.
שבועות ספורים לכניסתו ללשכת מפקד גל"צ הזמני, דני זקן פנה אליך בבקשה להקים צוות שינסח קוד אתי. הביקורת על עצם מינויו כבר הייתה בכותרות. האם לא נדלקה לך נורה אדומה?
"לא נדלקה לי שום נורה אדומה, אני חייבת לומר. הפנייה הזאת היא פנייה לגיטימית. את הקוד האתי של גל"צ אפשר לכתוב יותר טוב ממה שהוא כתוב היום. בייחוד לאור העובדה שבערך לפני ארבע שנים עמדתי בראש הצוות שכתב את הקוד האתי של תאגיד השידור כאן, ושם יצרנו בעצם איזשהו טמפלט לקוד אתי של שידור ציבורי. אחר כך עשיתי תהליך דומה עם גלובס ואחר כך עשינו תהליך דומה גם עם מועצת העיתונות. העובדה שיש היום בעצם מבנה שלפיו כדאי שהאתיקה העיתונאית בישראל תתנהל היא עובדה חשובה, ולכן כשהוא פנה אליי חשבתי שנכון לעשות את אותו דבר גם בגל"צ.
"באותה נשימה חשוב לי לומר, כי כבר עשיתי כבר את התהליכים האלה בארבע שנים האחרונות כמה פעמים: א' - מדובר בתהליך, זה אף פעם לא דבר שקורה ברגע. ב' - החשיבות של השיח עם העיתונאים במהלך הכתיבה היא נורא נורא משמעותית. ג' - אי אפשר לחייב אנשים לחתום על שום דבר. קוד אתי, המשמעות שלו היא איזושהי גאווה פרופסיונלית, לא משהו שמחייבים בו אנשים כדי לסתום להם את הפה".
את כל הדברים האלו אמרת גם לזקן כשהוא הציע לך?
"אני חושבת שכן, ואני חושבת שזה די עלה מהנסיבות".
אבל יש קוד אתי שירון דקל יזם כשהיה מפקד גל"צ, זה היה לפני חמש-שש שנים. מה לא מצא חן בעיניי זקן בקוד הקיים?
"אני חושבת בעיקר שבקוד הקיים יש איזו אי-בהירות באשר למסגרות החוקיות שלפיהן צריך לפעול, למשל, צווי איסור פרסום, ערבוב פרסום בתוכן, צנזורה צבאית, פרטיות באיזשהו מובן, לבין דברים שהם באמת בעולם האתיקה. ועולם האתיקה, אתם יודעים, זה קצת כמו פו הדב שיורד כזה במדרגות, בם בם בם בם, there must be another or a better way to do that. זו בדיוק המשמעות של אתיקה. אף אחד לא מחייב אותך לעשות שום דבר, אלא אנחנו מבקשים ממך, עיתונאי פרופסיונלי יקר, עיתונאית פרופסיונלית יקרה, תעצרי שנייה ותהרהרי בדבר. מה שאני עושה פה נכון, מה שאני עושה פה ראוי, מה שאני עושה פה יקדם את האמון, את הגיוון, את הספקנות, את היושרה, את החמלה שלי בתור אשת מקצוע. בשביל זה קיים קוד אתי. לגבי מה שקורה עכשיו עם גל"צ, ואני משערת שזה באיזשהו אופן יסתדר עם הזמן, לא יהיה קיים גם בשבועות הקרובים".
רגע, למה הוא לא יהיה קיים בשבועות הקרובים?
"כי לוקח זמן לכתוב דבר כזה, וצריך לדון בו בתהליך מסודר".
"אם ארגיש שזה לא ככה, לא אהיה שם"
בינתיים, כאמור, שני חברי צוות כבר התפטרו מהוועדה שהקמת, תוך השמעת ביקורת על הטיהור הפוליטי. את בינתיים מביעה בו אמון וממשיכה לקדם את הקוד.
"אני לא יודעת אם זה להמשיך ולקדם את התהליך, זה לעצור רגע ולהסתכל מה קורה. וזה הדבר שבעיניי הוא משמעותי. אני לא רוצה לצעוק צעקות ולהרים דגלים ולעשות את כל הדברים האלה, אבל אני כן חושבת שיש לי עמדה ביחס לשאלה איך צריך לייצר תהליך של כתיבת קוד אתי. והתהליך הזה עובד, דבר ראשון, באופן רגוע, לא בהול. הדבר השני הוא שלדעתי יש ההתמקדות יתר בשאלה האם צריך להפריד בין עובדות לדעות וכו', אגב, דעתי שלא צריך להפריד בין עובדות לדעות, אי אפשר לעשות את זה, צריך פשוט להיות שקופים. אני מאמינה מאוד בסובייקטיביות כנה או בסובייקטיביות הגונה, הרבה יותר מאשר באיזה מין אובייקטיביות רומנטית ובלתי מושגת.
"אגב, אני חושבת את זה גם לגבי מערכת המשפט, לא רק לגבי התקשורת. תחשבו על זה. אנחנו צריכים שתהיה לנו מערכת מגוונת. אנחנו לא יכולים להניח שאנשים מתנתקים לגמרי מכל מערכת החיים שלהם שעה שהם באים לשפוט דברים, ולא חשוב אם זה בעולם האתיקה-העיתונאית או בעולם המשפט. ואנחנו צריכים לתבוע מהם להיות הגונים, להיות כנים, להיות אמיתיים ביחס למה שהם".
אני בכל זאת רוצה לחזור לעניין הקונקרטי. הביקורת על זקן היא שכל הקוד אתי הוא בעצם רשת הסוואה למהלכים שכוללים הדחת אנשים שמזוהים עם השמאל כדי להכניס אנשים שמזוהים עם נתניהו.
"אז זאת שאלה ממש טובה ותודה שאתה שואל אותה. דבר ראשון צריך להבדיל בין קוד אתי לבין החלטות מדיניות והחלטות פוליטיות. אם לזקן יש החלטות פוליטיות - שיעמוד מאחוריהן, ולא מאחורי איזה קוד אתי מדומיין. הדבר השני הוא שבקוד אתי יש הרבה חלקים, וזה נורא חשוב לי להגיד את זה. אני מאוד בעד גיוון. אני חושבת שמי שבא עם אג'נדה של גיוון - יבורך. התחושה הזאת שיש אנשים שהמיקרופון או התחנה היא של אמא שלהם, אני לא אוהבת אותה".
את אומרת את זה לרינו צרור? לרזי ברקאי?
"לא, ממש לא. אני חושבת שצריך להסתכל פה באופן הוליסטי. בסדר, רינו ורזי אנשים יקרים וגם אנשים מאוד מאוד מנוסים, אבל צריך להסתכל פה בצורה הוליסטית, על התמהיל. ואגב, כשכתבנו למשל את הקוד של התאגיד, עשיתי אז מחקר גדול איך עושים את זה בבי-בי-סי. איך מודדים גיוון? זה דבר שאנחנו צריכים לשאול אותו. כשאתה מקשיב לרדיו, אתה אומר, אה, הוא שופר של זה והוא שופר של זה. גיוון קשור לאנשים. גיוון קשור לבק-אנד, זאת אומרת, מי עורך את התוכניות, מי התחקירנים וכו', וגיוון קשור גם לצבע, לסנטימנט, לכל מיני דברים כאלה. גיוון לא בא במקום הגינות ובמקום בדיקת עובדות ובמקום מחויבות לאיזשהו סוג של אמת עובדתית. והדבר הזה גם צריך לשים אותו על השולחן.
"קוד אתי בסוף הוא פאזל והוא בנוי מהרבה מרכיבים. מי שחושב שהוא יספר על קוד אתי, והדבר היחיד שיהיה מעניין בו זה האם מפרידים בין עובדות לדעות. בעיניי טועה ולא מבין את המהות של קוד אתי".
את חושבת שזקן מבין את המהות של קוד אתי?
"אם אני ארגיש שזה לא ככה, אז אני לא אהיה שם. אנחנו בתחילת הדרך. בקוד יש עוד מרכיבים. למשל, מרכיב מאוד חזק של ניגודי עניינים. עיתונאים שעוסקים בפעילות פוליטית, בין אם זה בהתנדבות ובין אם זה בשכר, בין אם זה לטווח קצר ובין אם זה באופן מתמשך, בעיני לא צריכים לשבת מאחורי מיקרופון".
"לא הייתי רוצה לראות עסקנים פוליטיים"
לאחרונה נחשף בוואלה! ברנז'ה שזקן מייעד ליועצו של רה"מ יעקב ברדוגו משבצת פובליציסטית בשידורי הבוקר - הפריים טיים של התחנה. ב"הארץ" הובאו עדויות לכך שהוא גם היה שותף להכשרת מינוי זקן, בניגוד להמלצת ועדת האיתור המקצועית, בלשכת רה"מ. זה לא ניגוד עניינים?
"לעיתונאים יכולה להיות אג'נדה פוליטית. אני מעדיפה שהיא תהיה גלויה, מאשר שהיא תהיה מוסתרת ומוחבאת עוד פעם מאחורי איזה וילון כזה של הסתרה של אובייקטיביות. עדיף שזה מעל השולחן, ותפקידם של העורכים, ושל המפקדים, ושל העורכים הראשיים, ושל בעלי כלי התקשורת, הוא לדאוג שיהיה מספיק גיוון כזה. ולכן אני חושבת שמי שיושב מאחורי מיקרופונים בשידור ציבורי צריך להיות אדם שעיסוקו בעיתונאות. וזה הדבר שבעיניי הוא חשוב. זה יכול להיות מישהו שמגיע עכשיו מערוץ 14, וזה יכול להיות מישהו שמגיע עכשיו מערוץ 12, וזה יכול להיות מישהו שגלי צה"ל היא ביתו העיקרי והיחיד, וזה יכול להיות מישהו שמגיע מתחנת רדיו אחרת, אבל שם צריך להיות העניין. אני לא הייתי רוצה לראות לוביסטים, לא הייתי רוצה לראות דוברים, לא הייתי רוצה לראות עסקנים פוליטיים, ולזה אני מתכוונת.
"אני חושבת שהסיפור הזה של ניגודי עניינים הוא רעה חולה בתקשורת הישראלית, מגישי טלוויזיה בכירים מקבלים עשרות אלפי שקלים על הנחייה של כנסים בנושאים שהם אמורים לסקר אותם, הם נושאים על חשבון, הם מקדמים עניינים אחרים שלהם. אלה דברים שהייתי אומרת לא ראויים כשאנחנו מדברים על עיתונות. ולכן מה שחשוב לי מאוד להגיד זה שנורא קל להביא את הדיון לאיזה מין דיון פילוסופי על עובדות ועל דעות ועל אובייקטיביות ועל סובייקטיביות - בסוף הבעיה של התקשורת הישראלית היא בעיה הרבה יותר פרוזאית - ניגודי עניינים. שם אני חושבת צריך לשים את האצבע ואני חושבת שזה הסיפור בסוף שעליו יקומו ויפלו כל מיני עניינים שנוגעים למינויים בגלי צה"ל וגם במקומות אחרים.
"זקן הרי רוצה להגדיר את התוכנית של ברדוגו כתוכנית אישית, פובליציסטית, שבה לכאורה מותר להגיד את דעתך, כי היא נעשית בשקיפות. אל מול תכניות חדשותיות ששם דעות הן אסורות. אבל אם נניח אתה מספר לי סיפור שיש תכניות אישיות ושיש תכניות חדשות, יומנים ואקטואליה וכל זה, ואתה אומר ביומנים והאקטואליה לפחות נעשה מאמץ כן? להפריד בין העובדות לדעות. אבל זה לא עומד לבד. אם זו תוכנית אישית, בבקשה שיקריאו מניפסט בהתחלה כדי שאמא שלי תבין שמדובר בתוכנית אישית. אבל אם אתה שם את התוכנית האישית הזאת בזמן שאדם סביר חושב שזה הזמן של יומן החדשות למשל בין 8 ל-10 בבוקר אז אל תספר לי סיפורים, זה בדיוק העניין. בסוף, גם בשביל לייצר תוכניות אישיות, יש משבצות שברור שאלה המשבצות האלה, יש משבצות שברור שהן משבצות היומנים. צריך להיות הגונים". .
אמרת את המילה הגינות, ואני חושב שאת מאוד הגונה, אני גם מכיר אותך, ואני חייב לשאול: את מודעת לאפשרות שמשתמשים בך כדי להלבין טיהור פוליטי.
"אין דבר שאני יותר מתעבת מלהיות אידיוטית שימושית...".
אבל כאן זה מובהק ומהמקפצה, מזמין אותך לנסח קוד מישהו שהוא בהגדרה מינוי פוליטי.
"אז אני אומרת עוד פעם, זה לא המצב... תמיד המפקדים של גלי צה"ל היו מינויים פוליטיים. זה לא הגון להגיד את זה".
אבל יש ועדת איתור מקצועית שבחרה במישהו אחר. גם את זה צריך להגיד.
"נכון. ולכן, בצורה הכי חד משמעית אני אומרת, I'm not gonna be there. אני לא אהיה שם בשביל לעשות את הדבר הזה. אם בהתחלה נשמעו דיבורים על זה שהקוד האתי כבר כתוב, ושכבר מתחילים לחתום עליו, אני עצרתי את הכל ואמרתי, חברים, זה יהיה תהליך. זה תהליך שיקח זמן. אם נראה במהלך הזמן הזה שבאמת, כאילו, קורים פה דברים שבגללם אין בכלל תכלית לכתוב קוד אתי, אז נעזוב את זה".
יכול להיות שזאת הסיבה שבעצם ביטלו ברגע האחרון את הפיטורים של רזי ושל רינו?
"אני לא לוקחת על עצמי שום קרדיטים שאחרים אוהבים לקחת. אני חושבת בסוף שאני באתי בשביל לעזור בדבר שאני יודעת לעשות, אבל אני גם יודעת מה התהליך שצריך לקרות כדי שהוא יעשה באופן נכון. ואם התהליך הזה לא קורה באופן נכון, זה לא יהיה. זהו. זה לא יקרה תוך כמה שבועות בכל מקרה. זה הדבר האחד. הדבר השני, אנחנו נצטרך לחכות ולראות. והתשובה היא שאם יגיע אדם או ימונה אדם, שאני חושבת בכל ליבי שהוא אדם שסובל מניגודי עניינים ברמה כזאת, אני לא אהיה שם בשביל לתת הכשר".
הופעלו עלייך לחצים?
"לא, מה פתאום. אני אוהבת לנצל את המומחיות שלי ואת הניסיון שלי בשביל לעזור להפוך את התקשורת הישראלית לקצת יותר טובה ממה שהיא. האם זה תמיד עוזר? לא. האם זה דבר שצריך להתבייש בו? גם לא".
משבר אמון כולל
אני כן רוצה לדבר באופן כללי על קודים אתיים, בפרספקטיבה. עוד מימי רשות השידור עם מסמך נקדי ופארסת ה"מגיש המאזן" שהצמידו לשמאלנים מתוך פוליטיזציה של המערכת - ועד לקוד האמון של גלובס, שגם לגביו הושמעה ביקורת - בין היתר על האיסור שהוטל על עיתונאי העיתון על הבעת דעה פוליטית ברשתות, תוך תחושה כי מדובר בניסיון השתקה.
אולי גם את, בזה שסייעת לכל הדברים האלה לקרות, צריכה לעשות איזשהו בדק בית לאופן שבו הקודים האתיים האלה הפכו להיות באמת סוג של מכונת הלבנה?
"בסוף, מה שמשפיע על מקצוענות עיתונאית זה ה-DNA של המערכת שלהם. זאת אומרת, האם בעל העיתון חושב שמותר לו להתערב כדי לקדם דברים אחרים שלו, כמו דברים שראינו למשל בקבוצת ידיעות אחרונות? האם יש לנו איזשהו ערבוב גדול מדי של בעלי ההון מול המערכת העיתונאית, מה שניסו מאוד מאוד מאוד למנוע בערוץ 12, בערוץ 13 וכו'? האם יש לחצים כלכליים אחרים, למשל שאין כסף ולכן העיתונאים אין להם זמן לעשות את העבודה שלהם, או שהם עוזבים נורא מהר את העבודה שלהם או שהם רצים ממקום למקום באופן שלא מאפשר להם לברר עובדות? כל השאלות האלה, אלה שאלות שבעצם משפיעות על התוצר העיתונאי, או על איכות התוצר העיתונאי, לא פחות מאשר אתיקה עיתונאית.
"אנחנו נמצאים היום בסוג של ניסוי בקנה מידה היסטורי כי עכשיו שוק הרעיונות והדעות מתפקע מרוב רעיונות ודעות, נכון? אנחנו לא נמצאים במחסור בשוק הזה, אנחנו נמצאים בהיצף. אבל מה שחסר לנו היום בסוף, זה לא דעות ולא רעיונות ואפילו לא עובדות. חסרה לנו הזכות לביטחון עובדתי. אין לנו אמון ביכולת שלנו לברר את המציאות. אנחנו לא מבינים מה קורה סביבנו, ואנחנו לא מצליחים לחבר את כל העובדות לסיפור קוהרנטי. זה המשבר הגדול. פשיטת הרגל של המידע של הדור שלנו. במובן הזה, לתקשורת הממוסדת יש תפקיד אדיר. השלשול הבלתי פוסק הזה שיש לך ברשתות החברתיות לא יוצר תמונת מציאות בסוף, וזה תפקידה של התקשורת".
בואי נדבר על אמון הציבור בתקשורת ובעיתונות. איפה אנחנו נמצאים היום מבחינת האמון בתקשורת הממוסדת?
"דבר ראשון, מה זה תקשורת ממוסדת? כשאני שואלת בן אדם בסקר, אם יש לך אמון בתקשורת, אני לא שואלת אותו אם הוא צופה בערוץ 14 או בערוץ 12, או אם הוא קורא הארץ או שהוא קורא ישראל היום. אני כן שואלת אותו האם הוא דתי או חילוני, אם הוא שמאלני או ימני, ולכן צריך להתייחס בזהירות אל המחקרים האלה או אל הסקרים האלה. מה כוח בכל זאת של הסקרים האלה? הרב שנתיות שלהם. שבכל זאת אתה יכול להסתכל מה קורה. פה אני רוצה להגיד שני דברים: דבר ראשון רואים איזשהו סוג של מפה גדולה של האמון בכלל המוסדות - בית משפט, משטרה, צבא, כנסת, ממשלה, מפלגות ותקשורת - ואתה מגלה שהתנודתיות היא אותו דבר. חוץ ממוסד הנשיאות שב-2007 הייתה לו מין ירידה כזאת, אתה זוכר למה?".
משה קצב.
"בדיוק. כל השאר התנודתיות שלהם כמעט זהה. ואז אתה אומר לעצמך, רגע, זו לא רק התקשורת. התנודתיות הזו כללית ומיוחסת למוסדות שמרכיבים את הדמוקרטיה שלנו. הדבר השני שחשוב להגיד הוא שהתקשורת נמצאת במקומות הנמוכים ביחס לשאר המוסדות, אבל בחברה טובה עם הכנסת והממשלה. זאת אומרת, אם יש פוליטיקאים שיש להם טענה לגבי האמון בתקשורת, בואו תסתכלו מה האמון בכם".
זה נכון גם לגבי מערכת המשפט.
"מערכת המשפט זוכה עדיין לאמון גבוה יותר. וגם הצבא והמשטרה. ויש לי גם הסבר, לא טיפשי מדי, לדבר הזה - מדובר במוסדות הרבה יותר שקופים. וכשאתה יודע איך עושים את הנקניקיות, האמון שלך יותר נמוך, מה לעשות? והתקשורת במובן הזה מאוד יצאה מהארון בשנים האחרונות, כי הרשתות החברתיות הפכו לאתרי ביקורת תקשורת ענקיים. כולנו שם: "היי תראו, קראתי את השופר ההוא, קראתי את השופר הזה, איזה שקרן, א' איזה שקרן, ב'. היציאה הזאת מהארון, יחד עם הקישקס של הכנסת - נוצרת פה איזושהי חבורה שהאמון בה הוא מאוד נמוך".
מנגד, צריך להגיד שדווקא הכאוס שיש מסביב והתחושה שהרשתות השתלטו על השיח, הן אלו שמחזירות את הצופים לסמכות, לאוטוריטה, כמו ה-New York Times שחווה עלייה מטורפת בזמן הקורונה וכהונת טראמפ. איפה נמצאת התקשורת באופן יחסי לעצמה בשנים קודמות?
"נכון, וגם ה-bbc. בקורונה חשבנו שאנחנו חוזרים לעולם של פוסט-פוסט אמת וזה חזר מהר למגמה הקודמת. התקשורת לא תפסה את ההזדמנות, ואנחנו רואים שוב ירידה באמון. זה דבר שצריך להגיד אותו. ועוד דבר ממש חשוב לגבי האמון, זה שאנחנו יודעים שאנשים הרבה פעמים מתקשים להבחין בין אמון לבין כעס, ואז כשאתה שואל אותם למשל איזה אמון יש להם בכלי התקשורת שהם צורכים, או שהם מזדהים איתו פוליטית, אז האמון שלהם הרבה יותר גבוה, ואז אתה שואל אותם מה רמת האמון שלהם בכלי התקשורת, שהם לא מזדהים איתו פוליטית, אז האמון נמוך.
"זאת אומרת, באיזשהו אופן, אנחנו קצת עושים פה סתירה פנימית, כי מה אמרנו עד עכשיו, אם התקשורת רק תקום שעה אחת יותר מוקדם בבוקר, ורק תהיה מאוד מאוד פרופסיונלית ואתית, אז כולם יחזור להם האמון בה. התשובה היא שזה לא באמת נכון. הקשר בין האמון לבין התקשורת בסוף מבוסס עמדה פוליטית וקשור לשאלה באיזה אמצעי תקשורת מדובר".
"הימנים פחות מאמינים לתקשורת"
אז בואי תזכירי לנו, מה הפרופיל הפוליטי של המאמינים בתקשורת נקרא לזה, לעומת הפרופיל הפוליטי שלא. שוב החלוקה המאוסה בין ימין ושמאל?
"כן, הימנים פחות מאמינים לתקשורת, החרדים פחות מאמינים לתקשורת והשמאל הרבה יותר. ואולי עוד דבר שכדאי להגיד אם כבר שאלת על ימין ושמאל: אחד הדברים שאנחנו רואים בכלל במדדי אמון זה שהפער בין הימין והשמאל הולך ומתרחב. המרכז נעלם. והסיפור הזה של פולריזציה (קיטוב ד.ו) של החברה שלנו, הוא גם כן תוצר של מה שמתרחש ברשתות החברתיות ושל מערכת פוליטית מאוד לא יציבה.
"דמוקרטיות בסוף מבוססות על הסכמות. היכולת של משטר דמוקרטי לתפקד תלויה ביכולת להגיע להסכמות במרכז. וכמה שהימין והשמאל רחוקים יותר אחד מהשני, ביחס לתקשורת, ביחס למערכת המשפט, ביחס לממשלה - היכולת לתפקד יורדת ונוצר מצב מאד לא בריא".
ועד כמה משחקים תפקיד בשחיקת האמון פוליטיקאים שבאופן אקטיבי מעודדים קמפיינים נגד ערוצי תקשורת? הדברים האלה מייצרים מציאות ומשפיעים על דעת הקהל בסופו של דבר.
"אני חושבת שיש כמה בעיות גדולות בתקשורת הישראלית היום. אחת זאת הבעיה הכלכלית, השנייה זה הריכוזיות בתקשורת, השלישית זה באמת הסיפור הפרופסיונלי אבל באמת, קרב הסכינים בין הפוליטיקה לבין התקשורת הישראלית עבר מזמן כל מצב נורמלי מקובל. תקשורת שהממשל אוהב אותה זה דבר שאנחנו לא בדיוק רוצים בדמוקרטיה. הקרב הזה באמת איבד כל פרופורציה וזה דבר שפוגע בכולנו בסוף, במלט הזה שמדביק את האבנים של הדמוקרטיה אחת אל השנייה. קשה לי מאוד עם פוליטיקאים שבאמת במילים מזוהמות מדברים על התקשורת.
"קשה לי באותה מידה, אני חייבת להגיד, עם פוליטיקאים שמקדמים ערוץ כזה או אחר. ולא חשוב אם זה מימין או משמאל. מפני שהסיפור הזה של הברית הלא קדושה הזאת, בין פוליטיקה לתקשורת, ראינו לאן הוא הוביל אותנו, ראינו לאן זה הוביל במדינות אחרות. אני לא רוצה פוליטיקאים שאוהבים את התקשורת, אבל אני לא רוצה פוליטיקאים שמתנכרים לתקשורת. צריך איזשהו סוג של דיגניטי, הדר, כאילו, בעולם הזה".
טוב, אין את זה בשום תחום בישראל. הכול שכונה פה.
"בדיוק, הפוליטיקאים, הזה, בסוף הם ישראלים, בסוף הם כמו כולנו ויהיו בהם, יהיה בהם גם את אותה ישראליות. כשמסתכלים על זה בהרבה הקשרים חברתיים על ישראל מול מדינות אחרות אז ברור שאנחנו לא כמו אחרים וברור שהתרבות הפוליטית שלנו היא אחרת ואנחנו גם מדינה נורא קטנה עם שפה נורא ייחודית, אבל אנחנו כן יכולים לנסות לפחות לא להיות הראשונים ברכבת אל התהום, כן? לא צריך לאפשר את הדבר הזה".