כבר 27 שנים וחצי, מהיום בו נולדתי אי שם בבת ים, אני מחזיקה בשם מיכל קדוש. קצת אחרי שהתגייסתי ב־2014, הפך שמי הפרטי לשולי עבור מרבית קרוביי, ומאז הוכתר שם המשפחה שלי כדרך הכמעט בלעדית לפנות אליי, סימן ההיכר שלי, והכביש הישיר ללבי. במילעיל ומילרע לסירוגין, לא פוסלת. היחידים שעדיין קוראים לי מיכל, אגב, הם הבנק, הביטוח הלאומי, ומספר מוסדות ציבוריים שלא עודכנו בהתפתחויות.
ומדוע פצחתי בהקדמה ההיסטורית הזו? השבוע צפיתי בקרועים, הסדרה החדשה של רון כחלילי ברשת 13 על המזרחים, לפחות במחציתם אם לא ברמ"ח איבריהם, שבחרו "להשתכנז". להיטמע בתרבות הסו קולד מיינסטרים ולעזוב את עיירות הפיתוח מהן הגיעו. לוותר על כבלי החברה שהכירו, לשבור תקרות זכוכית, ולהתקבל למילייה שלא היה מסתכל עליהם לכאורה לולא השינוי. אני מודה שבאופן די מפתיע, זה תפס אותי לא מוכנה.
מהרגע בו הבנתי דבר או שניים על עצמי, ידעתי שאני הכל. מצד אחד דור שלישי לשואה עם צלקות קולקטיביות, ומן השני - נצר למשפחה מרוקאית מפוארת שלא התקבלה בישראל כפי שציפתה. מכאן זיכרונות על שתיקה רועמת לאחר תלאות מלחמת העולם השנייה, ומשם מעברות וירידה מהותית ברמת החיים, לעומת השגרה הברוכה במרוקו. מה ששוכחים להגיד בדרך כלל, בסדרות ובשיחות פילוסופיות כאלה ואחרות, הוא ש-70 שנה חלפו מאז. מהקיפוח, מתחושת הזרות שאפיינה ומאפיינת את כל מי שעלה לכאן, עד ימינו אנו, מהחרטה, אולי, על ההחלטה לזרום עם החלום הציוני. השיח הזה, שמצליח לחדור גם אלינו, הדור של ילדי רצח רבין, לא רלוונטי אלינו כהוא זה. ואם כן, אנחנו חייבים להילחם בו.
רון כחלילי מגיב לביקורות על "קרועים": "30 שנה אחרי, לא זזנו במילימטר"
אי אפשר שלא להודות לאלו המתועדים בסדרה, שחלקם בהחלט עברו ימים לא קלים עד שהואילו לקבל אותם למרכז העניינים. תופעה שגם במונחים של היום, קשה לתפוס. באותה נשימה, אי אפשר לדבר על מזרחיות ואשכנזיות בכפיפה אחת עם ויכוח המרכז והפריפריה, שבאמת מצליח ליצור הבדלים מהותיים עד היום ומתדלק את שאט הנפש. בתי החולים, המוסדות הציבוריים, הזימונים למיונים בצה"ל, שחלק גדול מהם ברמת אביב בשמונה בבוקר. כל אלה הרבה יותר משמעותיים עבורנו, אחרי שגדלנו מעורבבים מאלינו והבנו שאף אחד לא יערוך לנו מבחן קבלה יותר. לא משנה מאיפה הגענו, וכמה אוטובוסים לקחנו כדי להגיע לתל אביב.
נכון, כשהייתי בת 18 תהיתי לא פעם איך מה שהבאתי איתי ישתלב בשירותי הצבאי בטייסת מופלאה שזכיתי להיות חלק ממנה, ואני אפילו משרתת בה במילואים. שנייה אחרי שהכרתי את הנפשות הפועלות, הבנתי שחוסר הביטחון מצירוף הנסיבות היה נחלתי בלבד. ברגע הזה, הפך ה"קדוש" למשהו שכל כך מזכיר לי את הבית שלי, למשהו שאני שומרת עליו בקנאות, בדיוק כמו על הצד השני המצוין, שסוחב איתו את תופת השואה כמו ענן אפור מעל הראש.
אין חולק שיש בינינו אינספור הבדלים עכשיו. רפורמה, הפגנות, ימין, שמאל, מדיניות לגבי הסכסוך הישראלי פלסטיני, משילות בעד ונגד, חוק הגיוס, סרבנות לשירות מילואים, חתונה ממבט ראשון או האח הגדול. הוצאת השד העדתי מהבקבוק, המשול לקולה עם מנטוס, מגדישה את הסאה הגדושה ממילא ועושה נזק לדור שלא חווה זאת כמו קודמיו.
אל לנו להפוך את הנמנים עם עדות המזרח שהגיעו ללב העשייה למשתכנזים, כאילו הורידו מעליהם וסט של עממיות כדי לדרוך בצד המוצלח. אם יש דבר אחד שלמדנו להסתדר איתו הוא השוני העדתי בינינו, וזה מה שהפך את התרבות שלנו, את הטלוויזיה, את הקולנוע, את המוזיקה, למה שהיא. ולאף אחד לא מגיע להיות עלה תאנה בגלל חיים שלא בחר. להצביע על צד אחד כשונה במציאות שבה קשה מנשוא למצוא את היחד, ימשיך לפרק אותנו לחתיכות שכבר לא ניתן יהיה להדביק. אסור לתת לזה לקרות.