בסוף השבוע אחרי הדרמה ששודרה מחוף אל חוף בארה"ב ולעולם כולו, צריך לאמר ביושר מלב מהוליווד: מה שקרה השבוע באוסקר ולא קרה אחריו, זהו יום כיפור יחד עם 7 באוקטובר בהסברה. כאילו לא הספיק כל מה שקרה עד כה.
מראות המוזמנים המדדים ונאבקים במפגינים שחוסמים את הלימוזינות השחורות, גברים מחויטים ונשים בשמלות ערב מעוצבות ועקבים עדינים, הלחץ באולם קודאק שבשעה היעודה, ארבע אחר הצהריים, היו בו עדיין קרחות במקומות המסומנים שמנעו את התחלת השידור, הירידה לפרסומות ופרומואים שנמשכה שש דקות, ואז החזרה המבוהלת לשידור החי וההתמודדות עם הושבה של המאחרים בלי לפגוע בשידור החי. והכל מתואר בשידורים חיים של בלוגרים וערוצי החדשות:
מעולם בכל 96 שנותיו לא התעכבה פתיחת טקס פרסי האוסקר. סגירת גושי רחובות בלוס אנג'לס באמצעות כוחות מוגברים של משטרה וחברות אבטחה פרטיות לא היתה יכולה למנוע את המהומה, המפגינים חסמו את הגישה במעגל השני של הרחובות. הרבה כעס והתקפי לב בהפקה.
בכל שנותינו כאן לא חוויינו דרמה תקשורתית שקשורה לישראל וממש מתרחשת בלוס אנג'לס.
התקופה האחרונה היתה הקרקע שעליו נבט הנרטיב נגד המלחמה של ישראל בחמאס, מתודלק במספרים ונתונים עם תמונות שלא ניתן להפריך או לאשר: 31 אלף הרוגים פלשתינים ברצועת עזה, רובם אזרחים, וביניהם נשים וילדים. נכון? לא נכון? רק חצי? ואיך מסבירים? למרבה הצער היה כאן הפסד טכני. ישראל ונציגיה לא עלו למגרש. בכלל.
והיה מה לאמר: למשל, למה אופנהיימר סחף את כל הפרסים החשובים באוסקר השנה ולא רק בו? מכיוון שלראשונה אמריקה מתמודדת באומץ ובכאב עם החור השחור בעברה הלא כל כך רחוק: היא הכניעה את יפן וניצחה במלחמה עם שתי פצצות אטום שהוטלו על שתי ערים וגרמו למותם של כרבע מיליון אזרחים, גברים, נשים וטף, לאורך זמן. היפנים היו רחוקים מלהיות צדיקים ועשו דברים נוראיים במלחמה, אבל במושגים של היום ארה"ב ביצעה פשעים נגד האנושות, ג'נוסייד. נשמע מוכר.
כך גם הבריטים בסוף המלחמה כששרפו מהאוויר את המבורג ודרזדן בניסיון (שכשל) להכניע את גרמניה הנאצית. ואם כבר תקינות, הסרט נוגע גם בתופעת המקארתיזם שד"ר רוברט אופנהיימר סבל ממנה למרות שהיה גיבור שהביא את הניצחון. הכל ידוע ובכל זאת הס מלהזכיר באוסקר. ולמרבה הפליאה עד לרגע זה.
מחוץ לאולם בשדרת הכוכבים היו מהומות, ובפנים חרטה אמריקנית ידועה וארוכת שנים. התקינות הפוליטית בת זמננו היא הגורם לעמדות שלהם כלפי משברים עכשוויים בעולם. לא צריך אוסקר, יום של זפזופים בין הערוצים יראה הכל.
את שלב החרטה על וייטנאם כבר חוו בסרטים רבים. עוד מעט יגיע למסכים חשבון הנפש על שני מיליון וייטנאמים שנהרגו במלחמה ההיא, וכחצי מיליון מוסלמים שנהרגו בעקבות פלישת האמריקנים לעיראק ואפגניסטן. בשיחות פרטיות אתה שומע על פרוייקטים בבישול, ושואלים לדעתך כעיתונאי ישראלי.
הכתובת הייתה מרוחה
במערב אין כל חדש, כשם הסרט האנטי מלחמתי הידוע, אין חדש כי הסנטימנט האנטי-ישראלי רענן ומלא עזוז מתמיד. בחודשים האחרונים נחשפה המדיה למגמה שגם אותה ניתן היה לצפות אם מפלחים נכון את הקהילות היהודיות והישראליות בארה"ב: מפגינים חוסמים צמתים וכבישים, כולל כבישים ראשיים, בקריאות להפסקת אש וסיום מוחלט של המלחמה, פלשתין חופשית, או סוף לכיבוש כולו. חלקם ביוזמת אחינו בני ישראל ובהשתתפותם.
"יהודים בעד הפסקת אש" היא אחת הקבוצות הפעילות והרעשניות מכולן, שהפגינו יחד עם תומכי פלשתין גם בהקרנות של סרט הזוועות במוזיאון הסובלנות בלוס אנג'לס. התופעה ההזוייה מכולן היא להט"בים יהודים בעד פלשתין חופשית. גרוע אף "מהנהר עד הים" והבורות סביב מי הים ואיזה נהר.
אירועי האוסקר, ההכנות וההבנה שעומדות להיות מחאות, השיבושים בפתיחת הטקס, הסיכות האדומות, הבמאי היהודי ג'ונתן גלייזר שהשווה בין עזה לשואה, כלומר לא ממש, אבל האזכור של שתי המילים יחד הספיק, ואף סיכה צהובה למען החטופים, או אזכורם והטבח הנורא שעברה ישראל. חוץ משני ישראלים שהתגלגלו כמוזמנים לשטיח האדום.
בארץ התקשו להבין, למרות שהיה ברור שזה הולך להגיע. ערב קודם כבר היו פרסומים שכולנו ראינו. גם מי שעשה חיפוש פשוט על גלייזר יכול היה לדעת מה עמדותיו. גם עכשיו התחושה היא שבארץ לא יכולים או לא רוצים להבין את גודל האירוע. בארה"ב הרעש התקשורתי הגדול אילץ שורת אישים וארגונים להגיב. בגדול התגובות הן בחלוקה בין תומכים אוטומטיים של מדינת ישראל בכל מצב, ובין אלו שאומרים: אני יהודי, ואפילו ציוני, וקשה לי עם מה שאני רואה בעזה. כן, גלייזר דיבר גם על קרבנות 7 באוקטובר, אבל הכותרת היא שכולנו והיהדות שלנו, נחטפנו בידי שלטון הכיבוש.
חלק מהדוברים טוענים שהקהילה היהודית הענפה בעולם התקשורת והבידור מסכימה עם עמדה מורכבת יותר לפיה ניתן לתמוך בישראל אבל גם למתוח עליה ביקורת. אחרים טוענים את ההיפך. שני הצדדים טוענים שבלחץ סוכנים ומנהלים אישיים, יחצ"נים ויועצי תקשורת, אנשי מפתח יהודים בהוליווד נמעים מלהביע עמדה בכלל, בין אם דעתם נוחה או שאיננה כזאת בכל מה שקורה במלחמה בעזה, אגב, גם ביהודה ושומרון.
הסנאטור היהודי הוותיק והמועמד לנשיאות לשעבר ברני סאנדרס, עדכן השבוע את עמדתו הפרוגרסיבית: ארה"ב, קרי ממשל ביידן, צריכה להגביל את משלוחי הנשק לישראל אם זו לא תחדל לפגוע באוכלוסיה אזרחית בעזה ואף תיכנס לרפיח. "כשהייתי צעיר התנדבתי בקיבוצים, זו לא ישראל שהכרתי ואהבתי", הוא מוסיף. וכעת התבשרנו שיהודי דמוקרטי בכיר נוסף, צ'אק שומר, התהפך על נתניהו. בינתיים על נתניהו לבדו ולא על מדיניות ישראל כולה.
היחיד, במקרה גם יהודי, שמצליח לשקף את העמדות המורכבות ולצחוק על כולן, הוא ג'ון סטיוארט שכובש שוב את המסך: תחקירניו מביאים את כל הציטוטים הרלוונטיים.
רגע אחרי אופנהיימר ונגזרותיו, ואיתו כל פרשת האוסקר כולו, מומחים, משפיענים ויועצים מטעם עצמם, ארגונים יהודיים וישראלים, ונציגים רשמיים של מדינת ישראל. כולם נעלמו והבמה הופקרה. הליגה נגד השמצה נהמה, ונועה תשבי ממש כעסה, בעיקר על סטיבן ספילברג שלא נחלץ לאמר מילה טובה, אבל זה לא תפקידו, ולא ממש תפקידה.
לא היה מי שישאל כמה אזרחים נהרגו מתקיפות ארה"ב אחרי 9/11, לא היה מי שיזכיר לאמריקנים איך ניצחו בעזרת אופנהייימר. וחבל. מדינת ישראל ותורמים רבים מממנים שורת אישים וארגונים שאוהבים להתחכך אלו באלו באירועי גאלה ממרקי מצפון. איפה הם השבוע?
בימים שאחרי האוסקר עדיין דממה. אם כך נראית ההסברה של ישראל, במלחמה הזאת הפסדנו.