שלום לתמיר סטיינמן. אתה ואני לא מכירים. אל פועלך נחשפתי, כמו רוב אזרחי ישראל, בהדרגה - עת שימשת פה לתושבי הדרום, בדגש על שכניך וחבריך, תושבי הנגב המערבי, והבאת לידיעת הצופים את שמחותיהם ומצוקותיהם. למרבה הצער - בעיקר את המצוקות הרבות של חבל הארץ הזה שפשוט לא נספר על ידי מקבלי ההחלטות.
זעקת את זעקתם של מי שה"טפטופים" מעזה הפכו לטפטופים של ילדיהם במיטותיהם, עוד לפני שהתרגשה עליהם ועלינו הסופה הנוראית של ה-7 באוקטובר - וביום הסופה עצמו, שידרת בקול חנוק את תחינותיהם של המשוועים לעזרה, הנחנקים בממ"דים, הרואים כיצד טובחים באהוביהם ושכניהם.
חלקם לחשו באוזניך את מילותיהם האחרונות: "הם בתוך הבית שלי", בטרם נדמו לנצח או נחטפו.
אני מניח שאין מישהו שמיטיב לדעת יותר ממך עד כמה לא הייתה הזוועה הזאת רק פועל יוצא של שפל אנושי חסר תקדים מצד המרצחים, אלא גם פרי הבאושים של הזנחה ורשלנות פושעת מצד מי שהיו אמורים להגן על חיי תושבי שדרות ואופקים, בארי, כפר עזה, נחל עוז, נתיב העשרה ועוד מושבים וקיבוצים לאורך נתיב הדמים.
ממשלות ישראל הובילו את קונספציית ההתעלמות מהם לאורך שנים וצה"ל, למעט מעשי גבורה של יחידים, הפקיר אותם לחסדי המרצחים ביום פקודה.
כמו רבים מאתנו גם אתה מחית את הדמעה שבצבצה בזווית העין, נשכת את השפתיים והבנת שקודם כל צריך לנצח, להכריע ולהכניע כי זמנן של השאלות הנוקבות עוד יגיע.
הוא לא יגיע רק מפני שכך צריך להיות, אלא יגיע כי לא ניתן לאיש לשכוח, לטייח, להפחית מאחריותו ולהטיל אותה על האחר - בין אם הוא רמטכ"ל, ראש ממשלה, שר או אלוף בסדיר או במיל'.
אתמול פורסם כי תנחה ביחד עם מגישת חדשות 14, מגי טביבי, את טקס הדלקת המשואות. האחראית על הטקס היא השרה מירי רגב, האחראית על השרה מירי רגב היא השרה נתניהו.
לפני שאמשיך אני חייב בגילוי נאות: איני יודע אם לי עצמי היה עומד הכוח המוסרי לסרב. למה? כי קשה מאוד לסרב לכבוד גדול שכזה, לאירוע שמשודר במקביל בשלושה, סליחה - ארבעה (כולל הערוץ של עמיתתך להנחיית הטקס, הערוץ שמנסים להלבין באמצעותו-אמצעותך).
איך אומרים לא למעמד החשוב ביותר של השנה בעיני ישראלים רבים שליבם גואה, גם ברגעים קשים, למשמע המילים "לתפארת מדינת ישראל"?
גם בבית ראש הממשלה, השולט בלשכת ראש הממשלה, השולטת בשרת הטקסים, השולטת בתכני הטקס - יודעים את זה היטב.
את הנימוקים לחגיגה כולנו מכירים: צריך להראות לאויב שהוא לא ניצח, שלא שבר את רוחנו, צריך לחגוג דווקא בדרום כדי להוכיח לכולם שעם ישראל חי - וכך הלאה, נימוקים מהסוג שפוליטיקאים נוהגים למכור לעצמם (עד שהם משתכנעים ומאמינים בשקריהם-הם) בכל פעם שבה נדרש מהם להצביע בעד או נגד משהו שעומד בסתירה מחלטת לצו מצפונם. כמה קל להשתכנע בשם השררה!
הייה גדול מהם, אל תהיה פוליטיקאי, אל תהיה החומר שבעזרתו מבקשים לסמם אותנו, לאחז עיני אומה שלמה, להלבין את חטאי האחראים לפשע הנורא ביותר בתולדות מדינת ישראל.
אל תהיה הטיח שיאפשר לכל המעורבים, בין אם דרגות על כתפיהם או עתידם הפוליטי לנגד עיניהם, לשפר את מעמדם בטרם תחל החקירה שהם מבקשים למוסס, בטרם תמונה הוועדה שאת שיניה הם מבקשים להקהות מראש, בין היתר בזכות הכמיהה שלנו למעט שמחה מאחדת.
ארץ אל תכסי דמם
בשם האלפים שנרדמים רק בעזרת תרופות ומתעוררים בכל בוקר מחדש לסיוט של השבעה באוקטובר, אל תשכנע את עצמך לשרת את מי שאטמו את אוזניהם מלשמוע את אזהרותיהם-אזהרותיך במשך שנים, מי שעדיין מסרבים לעשות למען ריפוי חבל הארץ שהיית לו לפה.
מדובר באותם פושעים ששולחים בסתר את תומכיהם להפיץ ברשתות החברתיות שלא נורא שנשחטו, נאנסו ונחטפו כמה קיבוצניקים-אשכנזים-שמאלנים-קפלניסטים (וגם עשרות מתושבי שדרות ואופקים, מהם מתעלמים אפילו מפיצי הפייק), ממילא את הכל ארגן בעלה של שקמה ברסלר ביחד עם הנהגת חמאס...
שלא יהיה לך ספק, הקול הוא אולי קול יעקב אבל הידיים ידי עשו: מי שרוממות האחדות בגרונם הם גם מפעיליהם של מפיצי השנאה. הן אפילו בערוץ של שותפתך להנחיית הטקס, יש מי שרואה בטבח גמול הולם על ההילולה במסיבת הנובה, על מה שבעיניהם שמחת החיים של מאות צעירים ראויה לעונש על ריקודי עכו"ם סביב פסל בודהה.
נניח לרגע שמכל אלה ניתן עוד איכשהו להתעלם ביום היחיד בשנה שבו מצווה גדולה על כולנו (ואפילו אנחנו חילוניים גמורים) לשדר אחדות, לשמוח על ה"יש": העובדה שפנו אליך, עיתונאי מצוין, מבלי להכיר את כישורי ההנחיה שלך, מעידה על כך שנועדת לשמש שכבת סיד שנמרחת על כתם של דם שנותר על קיר בשדרות או בכפר עזה, באותה שבת שתיזכר לדיראון עולם.
רגע, בוא נתעכב, לסיום, על שלוש המילים האחרונות: "שתיזכר לדיראון עולם" - כי בידך הדבר, בידך לזעוק: ארץ אל תכסי דמם, בידך להיות שליח ציבור אמיתי במקום נער פוסטר בידי מי שהישרדותם הפוליטית-אומנותם, בידיך להוסיף ולשמש פה למי שמילותיהם האחרונות נלחשו באימה לאוזניך, להדהד אותן, לצרוח "מה עשית? קול דמי אחיך זועקים אלי מן האדמה" (בראשית, פרק ד', פסוק י').
והרי באמת קול דמי אחיך השחוטים זועק באוזנינו מן האדמה, מצווה עליך ועלינו לזכור ולהזכיר - מצווה עליך לסרב לכבוד שאין גדול ממנו: לזכר הנרצחים, למניעת השכחתם, למניעת הבריחה מאימת הדין, על מנת שמילותיהם האחרונות - שאני בטוח שיהדהדו באוזניך עד אחרון ימיך - יוסיפו להדהד באוזני כולנו.