הלילה הזה הוא הזמן שבו הכוכבים מאירים, והם עדיין שם כשאני יוצאת מנווה אילן בסוף יום ארוך ומסתכלת למעלה. הם מהבהבים ומזכירים לי כמה אנחנו קטנים, לא משמעותיים ולא משפיעים. הירח מלא, ואז הוא הולך ונעלם ככל שמתקדמים הימים, ושוב חוזר חלילה. הוא מתנהג כאילו הכל רגיל, נורמלי ושפוי - אבל זה לא.
היו ימים בחצי השנה האחרונה שבהם, מתוך הרגל, הרמתי את העיניים כלפי מעלה וממש התפלאתי שהעולם עדיין עומד ושהכוכבים עדיין שם. וכעסתי! באיזו חוצפה הם מהבהבים ככה, כאילו כלום לא קרה, כאילו אין פה סבל, כאב ופחד. איך הם לא יודעים שהרגע סיימתי לערוך כתבה על ילדים שנפלו בעזה בקרבות איומים? איך הם לא צפו איתי דרך מסך של דמעות בארבע, בשש או אפילו בעשר הלוויות צבאיות ברצף? באיזו חוצפה הם זוהרים להם, כאילו הכל רגיל?
הרי הרגע אירחתי באולפן את שרון שרעבי, אחיהם של יוסי שרעבי, שנהרג לאחר שנחטף לעזה, ושל אלי שרעבי, שעדיין חטוף בידי חמאס. לפני השידור שרעבי בא אלי לומר שלום, שאל מה שלום הילדים והביא לקטנה שלי שוב ממתקים. הסתכלתי עליו ונפעמתי מהחוזק שלו.
מה נשתנה בחצי שנה? כל הטורים, כל הסיפורים | פרויקט מיוחד
בשבועות ובחודשים שחלפו מפרוץ המלחמה, יש לי שיח מורכב עם עצמי על מה זה רגיל ומה זה נורמלי. האם זה נורמלי לערוך כתבה על מחירים של כרטיסי טיסה? או לעסוק בעלייה נוספת של מחירי החלב? ואיך אפשר לשבת באולפן ולדבר על נושא כמו פיצוי כספי לענף התיירות? וזה עוד כלום, כי אלו עוד הדברים שאני מצליחה ליישב עם עצמי, ולהסביר שהם פשוט חלק מהחיים פה וחלק מהמלחמה.
אבל אז עולה בי השאלה, האם נורמלי לצאת לדרינק מדי פעם אחרי יום ארוך בעבודה? האם אני צריכה להתבייש שישבתי לראות בנטפליקס משהו שבכלל לא קשור למלחמה? ואז אני שואלת את עצמי אם אני אדם רע וחסר רגישות, כי הפעלתי רמקול עם מוזיקה רגילה כשניקיתי או בישלתי בבית? וכשחגגתי בת מצווה לבת שלי? או כשצחקתי מסרטון טיקטוק שהילה שלחה לי? ומה עם הפעם ההיא, כשקיטרתי על זה שהיה לי יום מתיש של 12 שעות עבודה שסחט אותי רגשית?
מערכות ההגנה האנושיות שלי עובדות על מלא. ואני מסבירה לעצמי שזה בסדר, כי אני לא שוכחת שיש חטופים, וזה בסדר, כי אני מלאת הזדהות עם אבלן של המשפחות השכולות. אני מספרת לעצמי שכל הדברים הנורמליים האלו הם בסדר, כי הרי בדיוק לשם כך אנחנו נלחמים. על הזכות לחיות כאן חיים נורמליים.
אבל אני חייבת להודות: גם אני יודעת שאלו תירוצים. אדם רגיל, שלמזלו (סתם, במקרה, כי זרחו לו הכוכבים) לא נמצא עכשיו בסטטוס של משפחת חטופים, משפחה שכולה, משפחה מפונה או משפחה שמטפלת באהוב פצוע - לא יכול שלא לנהוג "רגיל". זה הטבע האנושי. זה לא אומר שאנחנו, ה"רגילים", לא חושבים על האחר; אבל כל עוד אנחנו לא בנעליהם, אנחנו יכולים עכשיו בעיקר להתבייש. כן כן, להתבייש. להתבייש שאנחנו נהנים מרגעים של שפיות באי-השפיות שאחזה בנו.
כזה חג עוד לא היה לנו: כך נחגוג את פסח 2024
מה נשתנה בחצי שנה: פרויקט מיוחד בוואלה
אז מה נשתנה הלילה הזה? הכוכבים עוד זורחים. הם עוד שם, ושרירי החיוך עוד עובדים מתחת לעצב הכללי, אבל עם תחושה של בושה מהרגעים הנורמליים. זה לא סוד שתחושת אשמה ובושה על זה שאתה חי ונושם, ולא חטוף, פצוע או מת, היא חלק טבעי ממנגנון הפוסט-טראומה האנושי. וזה מה שהשתנה אצלי השנה.
מה נשתנה בחצי שנה? כל הטורים, כל הסיפורים | פרויקט מיוחד