בפרפרזה על מצבנו הכללי - גם התקשורת הישראלית נמצאת בימים אלה במלחמת קיום.
מלחמה שאם נפסיד בה - הדמוקרטיה הישראלית תשלם מחיר כבד, ויתכן שכבר לא תוכל לחזור לעצמה. עד כדי כך פשוטים הדברים.
נהוג לחשוב שעיתונאים יודעים להשתמש בקטעי מידע שנזרקים לעברם, ברמזים, בטיפים, שאנחנו יודעים לחבר זו-לזו את נקודות-האינפורמציה ולקבל תמונה ברורה, שיש מי שמנסה להסתיר. אלא שבכל הקשור למתרחש בחצר שלנו, חצר-התקשורת הישראלית - הנקודות הללו, עבור רבים מאיתנו, היו נקודות עיוורון.
הדחקנו במשך שנים את המשמעות האמיתית שלהן, כדי שלא יאיימו על הסדר הקיים אצלנו,
וגם במערכות שבהן הצלחנו לחבר נקודה לנקודה, היו קולות שהיסו את מי שניסה להניח מראה מול התמונה המתחוורת.
הייתי בעצמי בכמה מערכות כאלה - שבהן העובדים, ברגע שנדלקה המצלמה, או נפתח המיקרופון, ידעו למתוח ביקורת מושחזת על מחדלי מנהיגים ומצביאים, אבל בכל הקשור למוציאים לאור ולבעלי הבית שלהם עצמם, הם החרישו, מתוך חשש לפרנסתם, מתוך פחד לפגיעה בהמשך קידומם.
כדאי עכשיו למתוח קו בין כל הנקודות הבאות -
• ניסיונות (עם הצלחות לא מבוטלות) להכניס למועצות ולדירקטוריונים של גופי תקשורת עסקנים וגורמים פוליטיים.
• הטבות שמבקשת המדינה לתת לבעלי כלי תקשורת, המקורבים לה, מכספי ציבור.
• חובות במיליונים שמבקשת המדינה לכסות עבור בעלי כלי תקשורת המקורבים לה על חשבון כספי ציבור.
• הקמת רשות פיקוח על התקשורת בישראל, שתפעל תחת הממשלה, וחבריה - עובדי מדינה שיומלצו על ידי שרים.
• ניסיון של המדינה לשלוט במדידת הרייטינג של ערוצי הטלוויזיה. כלומר - המדינה תקבע עבור הציבור ועבור המפרסמים במי צופים יותר ובמי פחות.
• וגם - ניסיונות-השתלטות על ערוצים ועל תכנים - באופן שאפילו כבר לא מנסה לטשטש את הכוונות הפוליטיות המקוריות.
עכשיו חברו הכל ותראו מה עומד מולכם. מולנו.
הציניות הגדולה היא שלציבור מספרים שהנקודות הללו הן חלק מהמלחמה בהיפר-רגולציה של התקשורת הישראלית, שהכוונה היא לאפשר פלורליזם, שוק חופשי של דעות, שהנסיון הוא לשבור חסמים. הכל נכון. רק הפוך.
המטרה האמיתית בבולמוס-החקיקה המשוגע הזה היא לקשור ברצועה קצרה את התקשורת הישראלית ולנהל אותה. לא לאפשר את הצורך והחובה של כולנו לפלורליזם-דעות, להצגת פסיפס מורכב של פני החברה, אלא לשלוט עריכתית, לעיתים באופן אלים בתוכן.
גם אנחנו צריכים להכות על חטא. אני חושש שלא הצלחנו להבהיר לציבור שהמלחמה על כלי התקשורת אינה מלחמת פרנסה של עובדיה (למרות שגם בפרנסתן של אלפי משפחות בישראל אין להקל ראש בכלל), אלא מלחמת קיומה של הדמוקרטיה הישראלית.
מילה אחרונה על החברים בחדשות 13. אני קורא את התדרוכים בימים האחרונים כאילו אין ביקוש לעיתונות שלכם, לביקורתיות שלכם, לתחקירים המקצועיים שלכם, שהציבור קץ בכל אלה, ושאם הקהל לא צופה באלה - אז יש מקום להחליף אתכם.
הכל נכון. רק הפוך.
חדשות 13, בגלגולה הקודם כחדשות 10 - היתה בשיאה המקצועי ובשיא הפופולאריות שלה, עד לפני שנים אחדות, כאשר לא חששה להביא מידי ערב תחקיר מימין ומשמאל, למתוח ביקורת על כל כיוון, וכאשר השמיעה ביקורת נוקבת ומנומקת על הדרך שבה התקבלו החלטות שלטוניות. היה לזה, ויש לזה קהל גדול. אני עומד פה, כמנהל תאגיד השידור הישראלי, ויודע שאנחנו ב"כאן" עלולים להיות הבאים בתור (כבר היינו שם). האש מנווה אילן כבר עושה דרכה אלינו, לכיוון גבעת שאול בירושלים.