ביום חמישי האחרון, 1 באוגוסט, פירסם הניו-יורק טיימס סיכום חיים לאיסמעיל הנייה, מה שמכונה בברנז'ה ה"חבצלת". אני מודה שגם כמי שעוקב אחרי הסיקור את ישראל והמלחמה בעיתון החשוב בעולם מאז 7 באוקטובר, והיו כמה פרשות מטרידות — את החבצלת הזו לקח לי זמן לעכל.
"אינך צריך לבכות. אתה צריך לעמוד איתן ולהיות מוכן לנקמה", זה הציטוט האמיץ שבחרו להבליט, לצד תמונות של הנייה מנופף לקהל מעריץ בצעירותו, משל היה מדובר בברק אובמה.
והנה כאן הוא משוחח מלא אמפתיה עם אדם מחוייך שיושב על כסא גלגלים — השייח' אחמד יאסין. בכל הסיקור לא מופיעה ולו פעם אחת המילה "טרור". ואם לא טרור (ניחא, מדובר במילה נפיצה כיום עבור מערכות עיתונים ליברליים בהתייחסם לישראל), אז לפחות תזכירו לכמה יהודים ולא יהודים נרצחים האנשים האלה אחראים? אך אין זכר. הכותרת, "המנהיג הפוליטי הגולה של חמאס", הזכירה לי יותר את הדלאי לאמה.
לא ניתן לפספס את המשפט שחותם את ההספד: "כאשר עמד בפני רפליקה של מסגד אל-אקצא בירושלים, הוא אמר: "היינו מלאים בגאווה ובכבוד גדול כאשר הסתערנו על ארץ הציוויליזציות, נעים בין ארץ אחת לאחרת וממדינה אחת למשנתה, עם ירושלים בליבה, לב הסכסוך עם הפרוייקט הציוני".
מעבר לכך שמדובר בכישלון מוסרי וערכי ממדרגה ראשונה, זו בעיניי פשוט בגידה במקצוע. מי צריך את דוברות חמאס כשזה מה שמופיע בעמוד 4 בניו-יורק טיימס, במהדורה העולמית, ביום לאחר חיסולו של מי שרכן והודה לאללה בצהרי ה-7 באוקטובר?
בחודשים האחרונים הולכת ומתבררת תמונה עגומה, שלא לומר איומה, שמזכירה בעיתונים מובילים בעולם את הנעשה בקמפוס של אוניברסיטת קולומביה, מרחק נסיעת סאבווי מהמערכת, בקו האדום. בשל החשש מתגובות ומחאות הקוראים שלהם, ובעיקר מהחלק הפרוגרסיבי שלא בהכרח קורא אותם אבל הוא מאוד קולני, גם העיתונים מיישרים קו. הם כבר התנסו במחאות מולם כשסיקרו באופן הבסיסי והמתבקש ביותר את האלימות המינית הברוטלית ב-7 באוקטובר כלפי ישראליות וישראלים, ואינם מעוניינים בכך יותר. מדוע להכנס לצרות כשישראל גם ככה משוקצת ומבודדת.
וכאן ראוי לשאול: "פרוגרס" לאן, לטבח המונים ולשלטון איסלאמי? ה"אחרי מות" המשתפך הזה, בחתימתם של אפרת לבני וראג'ה עבדולרחים, הוא בדיוק מסוג הדברים שמביאים גורמים פופוליסטים כטראמפ לתקוף את מוסדות העיתונות הקלאסית והעובדתית, זו שכה חשובה בדיוק בימים דרמטיים אלה של אובדן האמון בה.
טורים על הנייה שבכותרתם הייתם יכולים להחליף את שמו בזה של המנהיג הטיבטי הגולה, דלאי לאמה, משרתים בדיוק את שונאיה של העיתונות העצמאית והאיכותית. עם אובדן כה בוטה של ערכים, במקרה של הניו-יורק טיימס, הולך ונעשה קשה יותר ויותר להגן עליה.
דור גליק, בעבר שליח חדשות 10 לאירופה, מסקר מאז 7 לאוקטובר את המלחמה עבור רשתות זרות וכותב טורי דעה לעיתונים באירופה. סרט דוקומנטרי בהכנתו עבור הטלויזיה הציבורית הגרמנית NDR על החטופה הישראלית-גרמנית ירדן רומן והאזרח העזתי-ברלינאי עבד חסן, זכה בחודש מאי בפרס הראשי של CIVIS לעיתונות חברתית בגרמניה.