מעל עשרים שנה אני עוסקת בתקשורת, בהן שלוש עשרה שנים כדוברת. מפרסמת כאן בפיד כתבות ופרויקטים אך ממעטת ככל יכולתי להתבטא באופן אישי.
כעת אני מוכרחה לבטא.
השבוע נחשפתי לתחרות העזה, הכמעט בלתי אפשרית של העיתונאים, למול ריבוי ערוצי התקשורת ומצבם בישראל, עד כדי כך שעתונאי הפעיל אלימות פיזית כנגד רופא אצלנו בביהח וולפסון, ובשידור חי. הוא רץ מאחוריו אחוז אמוק ומשך בזרועו אחורנית בעוצמה כדי למנוע ממנו בכך להתראיין לערוץ מקביל.
זה היה כמובן קו אדום, ועל אף שאני נוטה כאדם וכדוברת להיות סלחנית ומתחשבת, מיד סילקתי אותו מביה"ח. זה היה מביך, עבורו ועבורי, אבל זה בעיקר מדאיג.
מדאיג, כיוון שעיתונאים במצב הנוכחי הגיעו עד קצה גבול יכולתם, והם נושאים בנטל כה כבד ומקונן בתוכם פחד כה מבעית לאבד אייטם או מרואיין, עד כדי כך שאחדים מהם מאבדים את הרסן, את הפרופורציות ואת הבושה.
אותו שבוע, אירוע אחר בפריז
עד כמה ערוץ 12 לא סופר את ערוץ 13 ?
— טל רימר (@TalRimmer) August 1, 2024
עד שהכתב שלהם בפריז , הדר גיציס פורץ לשידור של ערוץ 13 ומנסה להשתלט להם על השידור בלייב .
תראו אותם קורעים אחד את השני pic.twitter.com/A2QN6heQMw
ההתנפלות משולחת הרסן של אחדים מהעיתונאים על פצועים ובני משפחותיהם, אבדן האנושיות למול הבהלה לאייטם עצובה גם היא. כיוון שהמשפחות באבלן הכבד נעשות למטרה ותו לו, כיוון שהפחד מלאבד בלעדיות או ראשוניות שולח אחדים מהעיתונאים למקום של היעדר אמפתיה ואטימות לב. ואין כל ספק בכך שאלמלא התחרות העזה שחצתה גבולות ונעשתה מתחרות בריאה לתחרות בריונית, הם לא היו מתנהלים כך.
אני נזכרת בערגה באותה הרצאה שהעניק לנו אלון בן דוד בקורס הקדם צבאי לדובר צה"ל, שם הוא סיפר לנו על ערוץ מסחרי חדש המתחרה בערוץ 2, ערוץ 10. ובאותם ימים 'תמימים' (ביחס להיום) עוד הקפידו (הרבה יותר) על אתיקה עיתונאית, והתחרות הייתה תחרות (יחסית) בריאה ואנשים עם מיקרופון ומצלמה לא הניחו שמותר להם לדרוס אנשים אחרים בשביל אייטם.
תארו לכם. רופא טראומה בכיר עומד מחוץ לחדר המיון ומסביר לתקשורת אודות מצב הפצועים (לא כי התנדב לכך אלא כי התבקש על ידי הדוברות להעניק את השירות החשוב הזה), הוא עושה זאת בדקה שנותרה לו לפני שישוב ויצטרף לצוות שנלחם על חיי פצועים שהגיעו זה עתה, אבל עיתונאי שנמצא במקום חושב שזו פעולה לגיטימית לתקוף אותו מאחור. בשידור חי.
אני מוכרחה לסייג כל מה שנכתב כאן ולומר שהרוב המוחלט של העיתונאים שאני עובדת איתם, למרות התחרות הבלתי אפשרית, שומרים על אתיקה מקצועית, קולגיאליות וכבוד. בעקבות זאת, לא פעם הם מפספסים אייטם או מרואיין. והם כועסים, ולעתים בצדק, אבל בטווח הרחוק הם מרוויחים מערכת יחסים טובה עם מקורות ומושאי הסיקור שלהם, וחשוב שהעורכים והעורכים הבכירים יעניקו להם נקודות על כך, ופחות על האייטם הבא.
מיכל ויינשל שיינמן משמשת כמנהלת השיווק והדוברת של בית החולים וולפסון