התקשורת הישראלית בצומת מכריע: אסור לנרמל את הימים האלו

זה לקח כמעט 11 חודשים, אבל לא היה מי שלא הרגיש אמש (ראשון), בין אם דרך המסך או דרך העיניים והרגליים ברחובות, שגם החברה האזרחית בישראל הגיעה לצומת. זו אותה "צומת אסטרטגית" שהזהיר מפניו גלנט את מי שלא רצה ורוצים לשמוע, אותה הצטלבות דרכים מסוכנת, בה בחירה בדרך אחת מסמנת את סוף הדרך וסוף חייהם של כל החטופים, החיים והמתים.

באותה צומת בדיוק יושבים גם מנהלי ערוצי הטלוויזיה בישראל (חוץ מערוץ 14), שכבר כמה שנים פועלים מאחורי הקלעים כמו אלכימאים שמחפשים בנואשות להרכיב איזו נוסחת קסם "מאזנת", שמצד אחד תמלא את הפאנלים בדעות מקצועיות, מנומקות ומגוונות ומצד שני גם לא תעצבן אף אחד, לא בירושלים ולא בפייסבוק, גם אם זה אומר לאפשר למטנף התורן שנשלח עם דף מסרים רעילים (רגב, אמסלם, בן גביר, סטרוק, סמוטריץ' ושות'), לכנות את אנשי האולפן והערוץ בו הם מתארחים "אל גז'ירה". זאת בזמן שערוץ 14, תלה על המסך שלט "חג שמח" עד צאת הטבח "והפקיר" את צופיו האדוקים בשדרות ובאופקים ,לדיווחים "השקריים" של ניר דבורי, תמיר סטיינמן ואלמוג בוקר שעשה את הוולקאם אתמול במהלך רצף השידורים, כמו חברו ספי עובדיה, שורדי רשת 13.

עוד רבות ידובר על אותו בוקר שחור. גם מהבחינה התקשורתית, המקומית והבינ"ל, מדובר באירועים טלווזיוניים חסרי תקדים: בת שמדווחת לראשונה על חטיפת אביה, כתב שמכווין כוחות ארעיים לממ"ד בו אנשים נשרפים למוות. כל אלו העצימו את המחדל מצד אחד, אבל מצד שני גרם לי, ולדעתי גם להרבה אנשי תקשורת, שפועלים אוטומאטית בעולם רב ערוצי מבוזר ומוזר, להבין שאולי יש לנו יותר מערוץ אחד ויחיד היום, אבל "הטלוויזיה", בניגוד למה שחשבנו, היא עדיין המדיום העוצמתי בישראל וספציפית ערוצי הברודקאסט החבוטים שלנו. גם מבחינת עיצוב דעת הקהל ובעיקר מבחינת היכולת המופלאה שלה לחבר בין הדיגיטלי לפיזי, ליצור אינג'יימנט אמיתי, ולהוציא מאות אלפים מביתם כמעט ברגע. כך קרה בליל גלנט, וכך קרה אתמול. כוח כזה אין לאף רשת חברתית בישראל, גם לא לשום מכונת רעל, ולא משנה כמה בוטים או קמפיינים יוזרמו לשם.

אין ספק שמשהו נסדק באותו "איזון" לא קדוש, מאז הטבח. אולי זו אותה הבנה מחודשת של האחריות והעוצמה, יכול להיות מאוד שזה פשוט הדבר הזה שנקרא להיות "אנושי", יש יגידו ואני ביניהם, שזה הדבר ה"יהודי" או השם ישמור ה"ציוני" שחייבים לעשות. יכול להיות, ואני מעלה השערה פרועה פה, שזה גם סתם להיות הגיוני ולהבין שלכנות את ביידן בוגד, לשרוף את הר הבית, להבעיר את יהודה ושומרון ועל הדרך לתקוף את הגרעין האיראני, להדוף את חיזבאללה והחותים ולהציל את הכלכלה, פשוט לא מתחבר ביחד? האם מנהלי הערוצים חייבים לקחת חלק באיוולת הזו, תוך המשך הניסיונות להחלישם ולהכותם בכל נקודת שידור?

אני לא יודע אם אתמול בבוקר, כש"האבים", הכינוי הכולל למנהלי חברות החדשות והערוצים בישראל התעוררו משנתם, הם ידעו שהם לא הולכים לשדר את האח הגדול/המירוץ למיליון או כל ריאליטי אחר שלא משודר כעת. לדעתי הם התגלגלו לאירוע הזה, ככל שהראיונות עם נציגי המשפחות באולפנים הפכו קשים יותר. זה ניכר במיוחד בשעות הצהריים, כשאלמז מנגיסטו התגייסה למשמרת שלה, תחת הכותרת הקבועה כבר כמעט שנה "משדר מיוחד- ישראל במלחמה", שידורים שהפכו בחודשים האחרונים להכי לא מיוחדים.

זה התחיל בכ-7 חודשים של דיונים רפטטיביים על גבול הרקורסיביים סביב שאלת "היום שאחרי", ונמשך בניתוחים מיקרו טקטיים של אלופים במיל', דוברים לשעבר פוליטיקאים וכתבים בשאלה האם "לחץ צבאי" יחזיר את החטופים או יהרוג אותם, והאם "שווה" לנו לוותר על "ציר פידלפי" וללכת על "עסקה". עוד מילה נוראית שנרמלנו, כאילו מדובר פה בעדר גמלים (ועוד מזן לא מלכותי במיוחד, כך מסתבר).

לקראת השעה שלוש, נדמה שלנציגי המשפחות נמאס מהרוטינה, מהתפקיד הכפוי הזה כבני המשפחה של "השחקנים" ב"משחק הדיונון", מהליין אפ הזה שהשתלט על חייהם. הריצה בין האולפנים, חדרי האיפור באמצע היום, הטלפונים מההפקה, התחינות לעזרה והתמיכה מהציבור, וכן, גם מהאמפתיה שהם מקבלים באולפנים, שהיא באמת אמיתית, אבל היא לא מספיקה. כמו ששיחות הטלפון לסטיינמן, לבוקר ואפילו לקושמרו הכל יכול, שעשו עבודת קודש, פשוטו כמשמעו וללא כל ציניות, לא הספיקה באותו הבוקר ולא תספיק בחיים. יש לאנשים בטלוויזיה אולי השפעה, אבל הם ממש לא המחליטים ולחברת החדשות עוד אין נגמש"ים.

נדמה שההבנה הזו, מתובלת בייאוש, זעם ופחד מתמיד ,היא מה שהביאה את נציגי המשפחות שישבו באולפן לדבר "מעל" יושבי האולפן , ולקרוא לנו לצאת לרחוב. לאחר מכן הם קראו למנהלי הערוצים דרך מנגיסטו, שבאמת השתדלה להראות שהיא כולה איתם, לשבור את הלייפ אפ הקדוש, את הפורמולות "המאזנות" שלדעתם, וגם לדעתי, בעצם משבשות את שיקול הדעת של מנהליהן ושל הציבור, ומשאירות אותו בבית על הכורסא עם שקית הצ'יטוס בידו, צופה באח הגדול /מירוץ למיליון. הכי לחם ושעשועים פוגש את "מראה שחורה" ברימייק ל-"1984".

אז אתמול באופן די מפתיע לא שודר ריאליטי, ואני מניח שזה גם לא פגע מאוד ברייטינג, אולי ההיפך, גם לבחירה להושיב מממול הקרייה ומתחת לעזריאלי את יונית לוי, הייתה משמעות ובעיני הוסיפה ליצירת אירוע חדשותי גדול יותר. אבל הבוקר יימצאו "האבים", שוב בפני אותו הצומת.

האם "משדר מיוחד - ישראל במלחמה" שמתחיל בשש בבוקר ונמשך למעשה עד 21:20 אחרי החדשות, יהיה מספיק חשוב ומיוחד גם היום בכדי לגבור על הריאליטי, שלמעשה מנרמל, בין אם התכוונו או לא, או שהקדישו משימה או ריקוד ל"חטופים", את המצב הבלתי אפשרי הזה, שכולם נקלענו אליו, ומרגישים שהוא לא בסדר. בו אנו נאלצים להמשיך להתגלגל, ללכת לעבודה, לשמוע את הילדים שלך מדברים על "גופות", ולהמשיך כאילו את חיינו בזמן שהמשפחות הללו נגמרות לנו מול העיניים, והחטופים ששבו מאיימים שיתאבדו. האם חזינו בערב אחד של שידור מיוחד או שנראה התגייסות מלאה ונקיטת עמדה מלאה ויציבה?

כאן ראוי לציין את תאגיד השידור כאן על כל חטיבותיו, שמנסה לשדר את המציאות ולהתמודד איתה, והשבוע החל לשדר בתזמון "מצמרר" כמו שנהוג להגזים אצלנו, את "שבויים" שלפחות לפי פרק הפתיחה נוגע וחופר בפצע של עסקאות שבויים והקרעים שהם יוצרים במרקם החברתי בישראל לאורך 50 שנה. באופן חריג התאגיד ישדר לאורך כל השבוע יום אחר יום את ששת פרקי הסדרה. ככה מנהלים דיון , זו דוגמא טובה ל"איזון", גם בלי מרכאות.

לסיכום, אם הצומת כפי שתיאר אותה שר הביטחון גלנט היא "פילדלפי או חטופים" אז בלי להעליב אף אחד בהפקה, אז אני משווה את "האח" וכל הריאליטיז האלו ל"פילדלפי". שכמו בכל ערוץ טלוויזיה בישראל, זה תמיד נייס טו האב. אבל זה בטח לא סלע קיומינו כמו "החטופים", שמבחינת רבים מהווים את מרכז העוצמה וההשפעה על החברה הישראלית, בדיוק כמו הכוח שמרכזים היום הערוצים וחברות החדשות בישראל.

רותם גרוסמן הוא יועץ תקשורת ודיגיטל ולשעבר עיתונאי