כמו את כולנו, גם אותי השבעה באוקטובר תפס לא מוכן. לא הייתי בעוטף, לא ברחתי מהנובה, לא התחבאתי בשיחים או ראיתי את המוות מקרוב מול העיניים שלי.
הסתגפתי בדאגה גדולה בדירה במרכז הארץ, מרותק למסך ולטלפון, מנסה לארגן פיסות מידע אינסופיות, לא מבין בדיוק מה קורה במדינה שלי ועד כמה זה הולך להשפיע ולשנות את כל מה שהכרנו וידענו, לתמיד.
ביום שאחרי כבר חברתי לחברי חיים רובינשטיין, מהצוות המייסד של מטה החטופים, וסייעתי לאנשים הטובים והמוכשרים שם בהקמת התשתיות הפרסומיות של האירוע הבלתי נתפס הזה.
את כל זה עשיתי במעין ערפול דיסוציאטיבי, חוסר תחושה, שהתפוגג רק כעבור שבועיים. כל התכנים, כל הסיפורים, הסרטונים, הפנים, הכל הציף אותי, זה היה כל כך הרבה, וזה היה חזק ממני. נפלתי לסוג של דיכאון, לא יכולתי לתפקד כמו שצריך כמה חודשים.
כשהתאוששתי, החלטתי שלמרות הסיכון אני אנסה להמשיך בדיוק מהמקום בו עצרתי, לגעת בכאב ולרתום את רוב זמני למשפחות שאיבדו ברגע אחד את הכל.
השותפות עם 'קומו' ביוזמת טקס הזיכרון הלאומי של המשפחות (נרצחים, חללים, חטופים, פדויי שבי, פגועי גוף ונפש, עקורים) היא הדבר הכי מרגש שקרה לי באופן אישי מאז השבעה באוקטובר, אולי הכי מרגש שקרה לי בחיים פרט ללידה של יהלי בתי.
אני מוקיר תודה ומתרגש בכל נימי נפשי כי אנשים שעברו את הקשה מכל, גיהינום עלי אדמות, כל כך מתרגשים בעצמם ומצפים לאירוע הזה. אין מרגש מלראות אותם פתאום עם צבע בלחיים, איזה חיוך שמתגנב, בעשייה שמאפשרת מפלט, שיוצקת משמעות לתוך הלבבות השבורים, בימים כל כך עצובים.
היוזמה הזו, אכן נולדה גם מתוך הכעס על הטקס המוקלט ללא קהל שמובילה מירי רגב, שלתחושת רבות מהמשפחות לא מכבד אותן, את הקהילות שנפגעו ואת זכר יקיריהן ("רעשי רקע" לפי השרה).
אבל מהר מאוד, התמיכה הציבורית וההתגייסות האדירה מכל חלקי העם, לרבות אמני ישראל, הבהירה מעל ומעבר לכל ספק שזה הולך להיות הטקס של כולם: ימנים, שמאלנים, דתיים, חילוניים, צעירים וותיקים, מרכז ופריפריה.
באופן אישי והכי עמוק שיש, אני מאוד מקווה לראות בטקס (שייערך ב-7.10 בשעה 7:10 בערב בפארק הירקון) עשרות אלפי אנשים שחלקם מתווכחים ביניהם ביום יום, אפילו בצורה קשה, שלא בהכרח חולקים את אותו עולם ערכים - עומדים ערב אחד ביחד, חושבים על מה שהיינו לפני השבעה באוקטובר, על מה שאנחנו עכשיו ועל מה שאנחנו יכולים להיות בעתיד. יהיה בטקס זיכרון לצד תקווה, כאב לצד תקומה, כל הרגשות הסותרים שאנחנו נאלצים להחזיק בו זמנית ברכבת ההרים של חיינו.
הילדים והאחים והאחיות שלנו בשדה הקרב מסמנים לנו את הדרך לשם, הם נלחמו כתף אל כתף בשבעה באוקטובר, הם עושים זאת עד עכשיו - בואו גם אנחנו נעשה זאת בשבילם, אפילו אם רק לערב אחד. מגיע להם.
אני מאמין בביחד הזה, שנראה עד הטקס כמו חזון של מדע בדיוני. כן, גם אם יש ביקורת, גם אם יש דעות שונות ומחלוקות, אפילו אם רבים - יש לנו הזדמנות לא רק להתכנס סביב זיכרון משותף, אלא להראות שזה באמת אפשרי לעמוד יחד. אולי זה ישנה משהו, אפילו אם נמשיך להתווכח אחר כך.
וכמובן: התקווה הגדולה ביותר שלנו היא שכל החטופות והחטופים שמוחזקים עדיין בשבי מפלצות חמאס בעזה יחזרו כולם הביתה עוד הרבה לפני שנגיע למועד הזה. שנוכל לעמוד לצדם ולחבק את מי שעוד אפשר וחייבים להציל.
מחכים לראות את כולם חוזרים הביתה.
מחכים לראות את כולכם בטקס הזיכרון הלאומי.
רז ציפריס מלווה את קומו ושותף עמם ליוזמת טקס הזיכרון הלאומי