שנה חלפה מאז אסון 7 באוקטובר וקשה שלא לתהות האם ללא ערוץ 14, נתניהו היה עדיין ראש ממשלה. למעשה, ערוץ 14 הוא ההשקעה הפוליטית הנבונה ביותר (עבורו) שעשה נתניהו בקריירה הפוליטית שלו, ובמינימום השקעה. זו לא סתם תהייה תיאורטית או סימבולית.
שנה לאסון 7 באוקטובר: לפרויקט המיוחד בוואלה - לחצו כאן
נתניהו הבין בשלב מוקדם מאוד של הקריירה הפוליטית שלו, שמבוססה במידה רבה גם על שליטה בתקשורת ההמונים, שכדי להיות ראש ממשלה בישראל לאורך זמן - אין צורך לשכנע את כל הציבור, ואפילו לא את חציו. מספיק להתמקד ב-3-2 מנדטים שיכולים לייצר לו קואליציה.
האם העיתון שהוקם עבורו בעשור הקודם בהשקעה של מיליארד שקל על ידי מקורבו שלדון אדלסון ז"ל ומוטט בהדרגה את האימפריה המונופוליסטית של אויבו נוני מוזס היה זה שצירף את הגרוש ללירה והביא לו ב-2015 את המלוכה? לעולם לא נדע. כן נדע, שהוא הלך בגללו לבחירות וייתכן שהוא יודע משהו שאנחנו עדיין לא מצליחים להוכיח. מה שאנחנו כן יודעים הוא שערוץ 14 מעורר געגועים לישראל היום ולסוג העיתונות שסיפק העיתון, ושבשנת 2024 טלוויזיה משפיעה הרבה יותר מעיתון מודפס.
עד כאן שאלות היפותטיות. חזרה למציאות הקלה להוכחה: יותר משערוץ 14 מעיד על עצמו, הוא מעיד על שאר השחקנים בענף. הרבה לפני שדמיין שיהיה חתום על אירוע כמו 7 באוקטובר - או שבכלל ניתן לצלוח אותו פוליטית - ביקש נתניהו לשנות את מפת התקשורת הישראלית ובמידה רבה הצליח. ברגע האמת של חייו, תחת מחדל מהגדולים בהיסטוריה של העם היהודי ושל המדינה היהודית בוודאי, עומד ראש הממשלה מול חברות חדשות חלשות, רוויות "מאזנים" ו"משככים", עיתונות מודפסת שאיבדה נתחים דרמטיים לאינטרנט ולחינמון שהוקם עבורו, כשבכיסו כאמור ערוץ שקידם ואותו הוא מפרנס מכספי הציבור וערוץ אחד נוסף, בשלב זה רק באינטרנט, שהוקם על מנת להתחיל להניע חלופה גם בימי שישי בהם ערוץ 14 סירב לשדר.
כדי להבין את שיטת הפעולה של נתניהו, צריך להתעדכן, כי גם היא מתעדכנת מדי כמה שנים מחדש. נתניהו כבר אינו מבקש "לשנות את כיוון הספינה", להכניס אנשים מטעמו או לצנזר ידיעות שליליות על אודותיו כפי שעשה - כך לפי כתב האישום - בפרשות שהביאו אותו לספסל הנאשמים. היעד הזה הושג כבר מזמן. כעת הוא מוביל באמצעות שר התקשורת שלו שלמה קרעי מהלכים שונים להצפת הענף תחת המיתוג "לפתוח את השוק". בפליטת פה סמוך להשקת ה"רפורמה" בענף, קרעי, פחות מתוחכם ממנו, דיבר מפורשות על כך שתוכניות כמו "אופירה וברקו" לא יהיו כדאיות.
קל להפנות אצבע מאשימה לתקשורת הישראלית שהתעוררה חלקית בערך לפני שנתיים מתרדמת שת"פ הרת אסון עם ממשלה, שבמידה רבה פועלת גם נגדה. יש לכך אינספור נימוקים משכנעים. התקשורת התעוררה מאוחר מדי, בערך סביב תחילת ניסיון ההפיכה המשטרית וגם היום מנרמלת שיח מרוכך ואימפוטנטי באמצעות "מאזנים" מטעם (כמו דדי שמחי שמחי באולפן שישי, שהחליף שורת עלי תאנה מטעם השלטון) ובנרמול תופעות של הפרת חוק מובהקות (מספיק היה לראות את ח"כ צבי סוכות באולפן חדשות 12 שעות לאחר שחדר בראש חבורת פורעים באופן בלתי חוקי לבסיס צה"ל או את האופן בו התייחסו לאפשרות ששר המשפטים לוין לא יציית לפסיקת בג"ץ. בעד או נגד ציות לחוק? עניין של חודשים וגם סקר כזה ישודר).
ואכן, כיום, אין כמעט גוף תקשורת בישראל שלא נגוע בביביזם, לעיתים תוך שכנוע עצמי שמדובר ב"גיוון" או "ייצוג"- ולעיתים בהרכנת ראש מודעת לעצמה אך תבוסתנית, תוך אמונה שמדובר ב"מס" הכרחי נוכח התקופה.
ועדיין, כמו איים בזרם, אפשר ורצוי לראות גם את הטוב והטובים שבתחום. למרות מצבה הרופס ומדולדל, עיתונאים בולטים בכלל כלי התקשורת גילו עם תחילת המלחמה מחדש את התושיה העיתונאית וגם את המילה הכמעט נשכחת - שליחות. ההבנה של המסלול שאליו צועד המקום הזה ללא תקשורת שתתווך את המשמעות לאזרחיה הובילה להפנמה מחודשת של ייעוד המקצוע, ואיפשרה גם לציבור הרחב לצרוך את התוכן שלו באופן מבוקר הרבה יותר. אלו לא דברים מובנים מאליהם, בהונגריה, פולין ומדינות נוספות גם הפריבלגיה הזו כבר איננה מתקיימת. שם התוכן העיתונאי נלחם על חייו במחתרת.