בתחילת השבוע למדנו שמפכ"ל משטרת ישראל החדש, דני לוי, נגעל מהומואים. אם לצטט את דבריו במדויק כפי שפורסמו על ידי יוסי מזרחי ב'חדשות 12': "אני לא מסוגל לראות שני בחורים שהולכים ביחד ברחוב ונותנים ידיים או שני גברים שמתנשקים ככה בחוץ, זה מגעיל". לשם ההוגנות צוין כי הדברים נאמרו מוקדם יותר השנה כאשר לוי עוד שימש בתפקיד זוטר יותר כמפקד מחוז החוף אך כבר התבלט ל'טובה' בזכות היד הקשה שנקט, שלא לומר - אגרוף מורם, נגד המפגינים מול מעונו של ראש הממשלה בקיסריה. האם אכפת לי מה דני לוי האדם חושב עליי כהומו? האם מעניין אותי מה הוא מרגיש בסתר ליבו על הנשיקות שאני נותן לבן זוגי? בוא נגיד שזה מעסיק אותי אפילו פחות מהמחשבה שהשר הממונה עליו, איתמר בן גביר, מקדיש לתזונה שלו. מה שכן, אין ספק שמפכ"ל משטרה שכל כך גאה - אל תראו בזה רמז, ככל הנראה מדובר סטרייט - להיות הומופוב עדיין לא היה לנו.
אין לנו על מה להתפלא, מדינת ישראל 2024 אמנם עומדת על סיפה של מלחמת אזורית אבל מלחמת האזרחים שלנו זאת שבין המחנה הליברלי והדמוקרטי למחנה השמרני והמשיחי החלה כבר מזמן. יותר נכון ב-22 בדצמבר 2022 אז הושבעה ממשלת ישראל השלושים ושבע, ממשלתו השישית של בנימין נתניהו. ברגע בו מונו על ידו נערי הפוסטר של נוער הגבעות, איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' להוביל את שניים מהמשרדים המשפיעים ביותר בישראל, החלה גם הספירה לאחור של זכות הקיום של האוכלוסייה החילונית והליברלית במדינה. המהלכים שלהם שנעשים בשילוב של ידיעה מוחלטת ועצימת עיניים של ראש הממשלה קורים בחופזה ובלי להתנצל. אולי הם ממהרים כל כך למחוק כל סממן לחופש מחשבה שיש כאן כדי שמתוך ההלם אנחנו לא נספיק להתנגד. והאמת? עד עכשיו זה עובד להם לא רע.
בתוך היקום של עצמם
כן, גם אני משתדל לפקוד את ההפגנות נגד ממשלת ישראל מדי שבת עוד לפני ה-7 באוקטובר ועוד הרבה יותר מאז, אבל איפה זה ואיפה להילחם על הזכויות שלי? במקום אני מעדיף להילחם על התור שלי בקפה האהוב עליי בתל אביב (האהובה עליי עוד יותר). אני הרבה דברים חוץ מהומו, אני ישראלי, ציוני, שמאלני, מזרחי (וגם אשכנזי), אבל לנטייה המינית שלי יש מקום של כבוד בחיים שלי, בעיקר כי הבית שלנו מאוכלס על ידי שני גברים. שני גברים שתמיד מילאו את כל החובות שלהם במדינה הזאת אבל מעולם לא היו שווים באמת כשהגיע שלב הזכויות. והנה, גם כשהחופש שלי במרחב הולך ומצטמצם אני נותר כמעט אדיש. לא, להניף דגל ולהדליק מדורה באיילון זאת לא מחאה. בטוח לא של מי שעלולים תוך זמן קצר להיות מוצאים מחוץ לחוק רק מעצם קיומם.
כנראה שגם בשאלה 'מהי מחאה' אני בדעת מיעוט כי ביומיים שחלפו מאז פרסום דבריו של לוי ועד לכתיבת טור זה הרשתות החברתיות התמלאו בסטוריז של זוגות גאים ששיתפו את הפוסט של האגודה (למען הלהט"ב) ובו תמונות שלהם מתנשקים עם הקדשה למפכ"ל. בוודאי נחשפתם גם לשער עיתון "הארץ" מיום שלישי האחרון ועליו תמונה של זוג גאה מתנשק (אחד מהם גם על מדי לוחם לטובת הזקפה הלאומית) ועל גביה המילים: "בוקר טוב דני לוי מפכ"ל משטרת ישראל". אם ה'התרסה' הזאת לא הספיקה אז את 'דני לוי' צבעו בצבעי דגל הגאווה, אולי כדי לבחון האם הוא עיוור צבעים. כמו רוב המחאות מהצד הליברלי בשנה האחרונה, גם שני המהלכים האלה זכו לתהודה עצומה אבל רק בתוך היקום של עצמם. זה כלל הומואים וחברים.ות שמשתפים את השער של "הארץ" ונפעמים מהמהלך האמיץ. מי ישמע כאילו עמוס שוקן החליט ללכת עליו למרות החשש לאבד את קוראיו הנאמנים בבית"ר עילית.
ההתלהבות של הקהילה הגאה, חבריה, תומכיה ומזדנביה מהגימיקים האלה, מראה את חומרת המצב שלנו. התאהבנו כל כך באשלייה שאנחנו גיבורים עממיים עד שאנחנו מאמינים לעצמנו שככה יבוא השינוי. אז הנה, המפכ"ל, מי שאחראי על הביטחון של כולנו מודה שחלק מאזרחי ישראל (חלקם עובדים תחתיו) מגעילים אותו. אז יש לנו שר אוצר ושר ביטחון לאומי שארגנו בעבר מצעד בהמות בו השוו את חברי הקהילה לחמורים. אז מה? עדיין אפשר לצאת למסיבה בתל אביב כל שישי ויש עופר ניסים בפארק בכל החגים החשובים (כשאין טילים כמובן).
האמת היא שאנחנו במצב הכי קשה שהיינו בו, אנחנו עדיין חיים על אדים של ליברליות ואשליות של חופש אבל עוד לפני שנספיק להגיד שרה-נתניהו-אוהבת-שמפניה-ורודה כל זה עומד להיגמר ואנחנו? אנחנו נראה את כל הלבבות שקיבלנו על הסטוריז עם התמונה שלנו ושל בוביק מתנשקים מול שער הניצחון ולא נבין איפה המאבק שלנו נכשל. אז רגע לפני שזה באמת נגמר חשוב לפחות להיות כנים עם עצמנו: לא באמת נאבקנו. אולי הרמנו קול אבל הצד השני גם הרים את הקול חזק יותר והוסיף אליו איזו יד ואלה ואיזה סוס שיעיף אותנו מהדרך. אז אולי החופש הזה והאשלייה של הדמוקרטיה היחידה במידל איסט לא מספיק חשובים לנו? אם תשאלו אותי ואני לא מאמין שאני מסיים עם ציטוט של עברי לידר (שבוודאי לא היה מסכים עם הטקסט הזה): יותר טוב כלום מכמעט.