עמית סגל פחות התחבר, אבל תחקיר ההתיישבות בעזה הוא בדיוק הסיבה שבגללה צריך שידור ציבורי

היו לנו הרבה ויכוחים בתוך מערכת "זמן אמת" אם צריך להקדיש תחקיר על הפעילות לחזרה להתיישבות בתוך רצועת עזה. "זה בחיים לא יקרה", היה מי שחשב כשהתחלנו לדבר על הנושא לפני כשלושה חודשים. "לא יצפו בזה. מדובר בחבורה שולית שאולי עושה רעש אבל אין לה השפעה אמיתית", אמר מישהו אחר. אני התעקשתי.

התעקשתי כי ראיתי את השרים וחברי הכנסת הבכירים בקואליציה שנוהרים לכנסים של דניאלה וייס ויוסי דגן. התעקשתי כי חשבתי שיוזמה כזו לא יכולה לצמוח מתוך השטח בלי שהציבור הישראלי לכל הפחות יעסוק בה ויכיר אותה, בלי לנהל דיון רציני על המחיר הכרוך בה, מחיר שאני מכיר לצערי היטב כמי שהיה דובר אוגדת עזה למשך מספר חודשים בזמן האינתיפאדה השנייה, וכל פיגוע וכל חייל שנפל עוד צרוב אצלו עמוק בזיכרון.

התוכנית של וייס פשוטה מאוד. היא סיפרה עליה למצלמה של אבי עמית בלי להסתיר: "אנחנו לא מחכים יותר. ברגע שאפשר להיכנס - באותו רגע נכנסים". כדי להבטיח שהיא גם תשאר שם בפנים אחר כך, היא כבר עושה סיורי שטח בחסות גורמי צבא (אל תאמינו לספין הנוכחי כאילו היא יוצאת לטיולים שבועיים ללב הרצועה בכוחות עצמה, מישהו שם נלחץ מהחשיפה שלנו ומהבדיקה שהתחילו לעשות בצבא אחריה) וקונה במיליוני השקלים שהתרימה קרוואנים ותשתיות.

השיחה שקלטנו, ולא היינו אמורים לשמוע, בינה לבין שר האוצר ממחישה שלא לנצח היא מתכננת להתבסס על תרומות. בהמשך זה יבוא מה"איש שכל הכסף של עם ישראל היושב בציון נמצא בידיו", ובזכות התיאום בינו לבין נתניהו שכל כך חשוב לוייס לוודא שמתקיים. היא הרי הסבירה בסרט שהיא יודעת היטב איך נתניהו עובד.

זה לא יכול להתנהל כך, לא בנושא כל כך גורלי: בשיחות צד שנקטעות כשמבחינים במצלמה, בקביעת עובדות בשטח, ברשימות מומלצים ובדילים פוליטיים בתוך הליכוד של יוסי דגן או של שלמה קרעי.
אפשר להתווכח אם חזרה לעזה זה מהלך נכון, אפשר לחשוב שזה אפילו הכרחי, אבל חייבים לנהל על זה דיון ציבורי. בכנסת, בממשלה. גם בטלוויזיה.

לשמחתי זו בדיוק ההצלחה של התחקיר בשבוע האחרון: כשבכל תוכנית בטלוויזיה ובכל עיתון מתווכחים על זה, כששר השיכון מגיע בגלוי לסיור עם וייס ברצועה ובוחן את התוכניות לחלוקתה לגרעיני התיישבות, כשעינב צנגאוקר זועקת מדם ליבה כלפי ח"כ שמחה רוטמן על הכבישים שהוא סולל מעל לבן שלה ולעוד 100 חטופים שנמקים במנהרות.

בתחקיר עצמו הקפדנו לנסות שלא לדבר דרך ומתוך פוזיציה פוליטית, למרות שברור שלכולנו יש עמדה אישית בנושא. לתת לדברים ולדוברים (95% מהם בעד ההתיישבות) לדבר בעד עצמם. בעיקר להיצמד לעובדות.

זה לא מנע מאלה שרגילים להתפרנס משיח של התלהמות ופוזיציה לצאת נגד התחקיר: "מה חדש בזה?", זילזלה כתבת של ערוץ 14 עוד לפני שהתחקיר שודר, "שידור ציבורי חזק בשבילכם ולמענכם", ליגלג פאנליסט באותו ערוץ שהודה שגם הוא לא טרח לצפות. ובלי להתכוון, הוא הוכיח שזו בדיוק הסיבה שצריך שידור ציבורי, כזה שלא מתיימר לפסוק לצופה מה נכון ומה לא, שלא פועל רק מתוך פוזיציה ורצון למחיאות כפיים בבייס. כזה שלא שואל את עצמו אם יצפו או לא ומי יהיה מבסוט או ירטווט - אלא שואל את עצמו רק אם זה נושא חשוב מספיק לציבור או לא.

ועל זה "זמן אמת" מקפידה - ובהצלחה. איך אני יודע? כי לפני מספר שבועות כשחשפנו את מחדלי חיל האוויר בשבעה באוקטובר היו מי שתקפו אותנו משמאל וטענו שזה משרת את הנרטיב של ראש הממשלה, ולפני כחודש, כשהפרכנו את הקונספירציות על החשוד בריגול מפיקוד דרום, חטפנו את אותה אש מימין.

ובעיקר, כשאני רואה את המלצות הצפייה בתחקיר האחרון שנשלחות גם בקבוצות ימין וגם בקבוצות שמאל - אני יודע שעשינו את שלנו, שעוררנו דיון משמעותי וחשוב. אולי הכי חשוב בימים אלו. שיש עדיין תקשורת שלא רק עסוקה בהתלהמות ובקיטוב, שלא משדרת רק לבייס או רק מתוך פוזיציה. לפחות עד שיצליחו, אם יצליחו, לדומם גם אותה.

הכותב הנו העורך ראשי של התוכנית "זמן אמת"