בשבעה באוקטובר, עיתונאי "הארץ" אמיר תיבון ישן עם המשפחה שלו בקיבוץ נחל עוז. הוא, יחד עם אשתו מירי ושתי הבנות הקטנות שלו, גליה וכרמל, שבאותו זמן הן היו בגילאי 3 וחצי וקצת פחות משנתיים. הזוג מתעורר ומוצא את עצמו מוקף בחוליית מחבלי חמאס, כשהוא כלוא בממ"ד, תחת הדי יריות בתוך הבית ופיצוצים. כמה שעות לאחר מכן, אביו, אלוף במיל נועם תיבון ואמו יוצאים מתל אביב, אחרי שהם מבינים שכל מערכות המדינה קורסות. בדרך הם מספיקים להציל אנשים שונים ולאסוף אותם בדרך לבית - שהופך להיות מעין מרכז פינוי. רק ב-23:00 בלילה הם יוצאים מהקיבוץ. באותו יום 15 שכנים וחברים שלהם נרצחו, עוד 7 נחטפו ושניים צחי עידן ועמרי מירן, עדיין בשבי החמאס.
בשיחה בפודקאסט תיקטוק של המכון הישראלי לעיתונות ותקשורת, המשודר גם בערוץ וואלה+, מספר הכתב הדיפלומטי של העיתון ושורד 7 באוקטובר, אמיר תיבון, מה הוביל אותו לכתוב את ספרו "קו התלם - סיפור של גבורה והפקרה", טוען שהממשלה הייתה צריכה להיות מוקצית בתקשורת - שמאמצת את הנרטיב של נתניהו, מסביר למה ההחלטה של ג'ף בזוס לשבור מסורת של תמיכה בדמוקרטים לא בהכרח מעידה על התקרנפות וחושף מדוע החליט לעזוב את התפקיד. וגם, על האמירות של מו"ל העיתון שוקן וההתנגדות אליהן בעיתון.
חלק מהשיחה מובא כאן בכתבה. האזינו או צפו בשיחה המלאה.
מתי אתה מחליט שאתה רוצה לארוז את הסיפור הזה לספר?
"האמת שבדיוק לפני שנה, זאת אומרת, סוף נובמבר 2023. בחודש וחצי הראשונים שאחרי ה-7 באוקטובר, לא עלה על דעתי בכלל דבר כזה. היינו עמוק בתוך ההישרדות שלנו, עזבנו את הבית באישון לילה, היישוב עלה באש כשיצאנו החוצה, פינו אותנו לקיבוץ משמר העמק, שזה ליד יקנעם, יש להם שם מין חדרי נעורים כאלה... תוך כדי כל הדבר הזה, יש לך כל יום הלוויה ושבעה וחטופים שאנחנו מנסים להציל אותם וזה היה חודש וחצי של סיוט מתמשך.
"לקראת סוף נובמבר קרו שני דברים, אחד, נוצרה איזושהי שגרת חיים קצת יותר נסבלת, עברנו לחדר קצת יותר מרווח, עדיין כל המשפחה על מזרונים על הרצפה, אבל יש קצת יותר מקום, הייתה יצירה של שגרת חיים, הילדות התחילו ללכת לגן שמשמר העמק פתחו עבור ילדי נחל עוז, אשתי מירי חזרה לעבוד, היא עובדת סוציאלית והיא הייתה צריכה להעביר את העבודה שלה מאשקלון לעפולה, הרבה דברים קרו. הדבר השני המשמעותי זה שהייתה עסקת החטופים הראשונה, ומתוך שבעת החטופים שלנו, בעצם קיבלנו בחזרה, בחיים, חמש חטופות, את כל הנשים והילדות שלנו, מאלה בת השמונה ועד לאלמה בת ה-84, חזרו בחיים.
"אז היה מין רגע שאפשר היה לנשום ואז אמרתי לעצמי - אני חייב לשבת לכתוב את הדברים, לשבת ולכתוב מה קרה, ברמה המשפחתית, ברמה הקהילתית, מה קרה לחברים ולשכנים שלי. ההחלטה הכי חשובה שקיבלתי בהקשר של הספר הייתה לכתוב אותו באנגלית, זאת אומרת, המהדורה בעברית היא תרגום שעשיתי אחרי שסיימתי את הכתיבה באנגלית. המטרה שלי הייתה קודם כל לספר את הסיפור בעולם. ובאמת, יצרתי קשר עם כמה הוצאות בארצות הברית ומהר מאוד הצלחתי וקיבלתי דד-ליין של חצי שנה, לשבת לכתוב.
"בגלל שכתבתי את זה לקהל בינלאומי, יותר קל להבין אותו, שהקורא או הקוראת בארצות הברית לא יודעים כלום על המקום הזה, לא יודעים מה זה נחל עוז, לא יודעים מה זה עוטף עזה, לא יודעים הרבה פעמים מה ההבדל בין עזה לישראל וספק אם הם יודעים מה זה קיבוץ. אז אתה חייב לכתוב את זה בצורה שגם נותנת להם רקע היסטורי ושהם יבינו".
אתה מתאר בספר שמיד אחרי הישמע היריות בקיבוץ, תוך כדי שאתם כלואים בממ"ד, סיננת לאשתך "זה הכל זה באשמתי", כי אתה שכנעת אותה לעבור לגור שם. גם בפרספקטיבה אתה חש אשמה?
"זה מורכב, כי מצד אחד זה ברור שאם לא היינו בנחל עוז ב-7 באוקטובר, לא היינו חווים את הזוועה הזו ולא היינו מכירים כל כך הרבה אנשים שנרצחו ונהרגו ונחטפו שזה משא שיושב עליך, על הכתפיים, כל הזמן. מצד שני, היום המוות במדינת ישראל נמצא בכל פינה ובכל מקום והמדינה כולה סופגת, אנחנו התפנינו למשמר העמק, אז היה שם שקט עשרה חודשים, בחודשיים האחרונים זה קיבוץ שהוא גם בטווח האש של חיזבאללה ויש לנו כל ערב ביקור של כטב"ם שמנסה למצוא באזור את בסיס רמת דוד, זה מורכב. המציאות פה היום היא כזו שאין במדינת ישראל מקום מוגן לאזרחים שלה, מציאות נוראית, זה כישלון מוחלט של הממשלה, של הצבא.
"אז אפשר להגיד שאנחנו היינו בנקודת קצה של הדבר הזה, זאת אומרת, מה שקרה ב-7 באוקטובר, זה הקיצון של הקיצון וספציפית בקיבוץ נחל עוז בגלל הקירבה החריגה שלו לעזה".
בהמשך אתה מפרט איך אבא שלך, אלוף במיל נועם תיבון, ניסה במהלך כל בוקר השבת השחורה להרים טלפונים לכל הקצינים הבכירים שהיו לו ב"אנשי הקשר" בנייד - ואף אחד לא ענה לו. עד כמה האמון שלך בצבא נפגע?
"אני אדבר בשמי, אבל אני חושב שגם בשם הרבה מאוד אנשים בעוטף עזה. יש לנו יחס מאוד מורכב לצבא, אני אסביר מדוע. הצבא כארגון נכשל כישלון קולוסאלי, קריסה מוחלטת. מצד שני, יש הכרת תודה מאוד גדולה לחיילים ולקצינים ולחיילות שכן היו שם וכן נלחמו וכן הגיעו, שהם בסוף חלק מהצבא. אני כותב הרבה בספר על יחידת מגלן ועל יחידת סיירת גבעתי שהן היחידות שהגיעו לנחל עוז והם החיילים שבסוף הוציאו את האנשים מהממ"דים, כולל, בעצם, אבא שלי הסתפח לכוח של מגלן וגם איתם הגיע אלינו בסוף, אז יש לי הערכה עצומה ביחידות האלה לחיילים, לקצינים, לנופלים שנהרגו באותו יום.
"ויש את כל הסיפור של מוצב נחל עוז, שאני מזכיר אותו בספר כמה וכמה פעמים, אבל הוא באמת ראוי לספר משל עצמו, זה הבסיס שבו נהרגו הכי הרבה חיילים וחיילות ב-7 באוקטובר.
"אני גם בקשר עם המון משפחות שכולות, מאז ה-7 באוקטובר פגשתי יותר מ-60 משפחות שכולות של חיילים וחיילות שנהרגו בקרבות באותו יום או חיילים שהגיעו אלינו לקיבוץ ונהרגו אחר כך בעזה וכלפיהם יש לי רק רגשות הערכה וכבוד ותודה. זה קושי שקשה ליישב אותו, בין שני הדברים האלה. אני לא בטוח שיש לזה פיתרון מלבד דבר אחד, שהרבה מהמשפחות האלה דורשות ואני שותף להן, שזה להקים ועדת חקירה ממלכתית שתבחן את כל הכשלים ותיתן מענה לכל השאלות ותסמן את כל התקלות והמחדלים, זה מה שמגיע למשפחות האלה".
אני רוצה להתעכב על משפט שאבא שלך אמר וחזר ואמר כל הזמן בחודשים הראשונים למלחמה: "במדינה שנכונן פה ביום שאחרי". בדיעבד, זה היה קצת תמים מצדו. במציאות, הממשלה שורדת, ואף מקדמת חוק נגד חקירה ממלכתית. הבחירות ב-2026 הן מוצר כמעט מוגמר, וגם אז הניצחון של המחנה הליברלי אינו מובטח.
"להשלים עם זה, זה בעצם לוותר על מדינת ישראל. אנחנו רוצים פה מדינה שהיא תהיה טובה לאנשים, שאנשים יחיו בכבוד, שתהיה פה השקעה באזרחים, בדברים שחשובים להם, חינוך ובריאות ותחבורה, שיהיה כאן איזשהו שיוויון באופן שבו הנטל מתחלק בין האזרחים, גם הכלכלי, גם השירות הצבאי.
"הרבה אנשים מרגישים היום יאוש וזו תחושה טבעית, אני גם לפעמים, אגב, שותף לתחושה הזאת, אני לא אכחיש את זה. יש משהו שכן נותן לי כוח ותקווה, זה באמת הקשר עם הרבה מאוד מאותן משפחות שכולות שנחושות להיאבק על התיקון, קודם כל, מהמקום של ועדת חקירה ממלכתית, כדי שנתקן את המחדלים ואת הכשלים ושזה לא יקרה יותר, ומעבר לזה, לבנות פה מדינה טובה יותר. זה לא דבר שוויתרנו עליו, זה לוקח הרבה יותר זמן ממה שחשבנו, אני מודה, אני גם לא האמנתי לפני שנה שבנובמבר 2024 אני אשב פה אצלך באולפן ועדיין יהיו 100 חטופים בעזה, לא האמנתי שזה אפשרי. הממשלה אולי יותר חזקה בכנסת, אבל יש בה גם הרבה יותר סימנים, מצד שני, של חולשה פנימית והריקבון, זאת אומרת, זו ממשלה רקובה. וכשיש ריקבון, הוא אוכל מבפנים, עד שפתאום אתה לא שם לב, ומשהו נופל.
"מדובר באנשים שהשקר הוא נר לרגליהם וסוג של תורה שהם הולכים לפיה ושוב, המצב מדכא, אי אפשר להתווכח עם זה, אבל אנחנו גם רואים באמת, באמת, שיש כאן עדיין רצון גדול של רוב הציבור הישראלי ליצור מציאות טובה יותר. זה משתקף, כל הזמן, בכל סקרי דעת הקהל".
אבא שלך הפך עצמו יעד של מכונת הרעל.
"זה ברור, מי שמתראיין נגד נתניהו הופך לאויב מבחינתם ומסומן, אין כאן עניין ענייני, ערכי, אידיאולוגי, יש מקומות שבהם מתנהלת מחלוקת בין אנשים, יש ויכוח, זה דבר מצויין, בסוף זה מה שיוצר שיח דמוקרטי, אבל זה ברור לך שאם אני הייתי יושב פה באולפן עכשיו ואומר כמה נתניהו גדול ותותח ונפלא וזה הכל אשמת רונן בר והרצי הלוי, היום בערב אני כבר בערוץ 14.
"בסוף, זה מבצע תודעה שמופעל בצורה מאוד מאוד מאסיבית נגד אזרחי ישראל, ולמרבה הצער יש לו השפעה על ציבורים לא קטנים במדינה. אני כן יכול להגיד, אגב, שהרבה פעמים אנשים שמשתפים את השקרים ואת הרעל, כאשר הם נחשפים לאמת, הם אחר כך מאוד מאוד מתביישים. הם לא יודעים איפה להתחבא. היו לי מספיק אינטרקציות כאלה כדי להגיד. אבל קשה להוציא אותם מתוך המטריקס הזה, זו איזושהי מציאות אלטרנטיבית שהם חיים בתוכה".
כמה ימים אחרי שהסיפור האישי שלך ושל אבא שלך צד את הכותרות, צצה הטענה שאתם פריבילגים, כי לאדם מן היישוב אין את רשימת אנשי הקשר של הקצינים הבכירים בצה"ל.
"אני רואה את זה בשיח ברשתות, ברור. תשמע, זה שוב מראה לך כמה השנאה מעוורת את האנשים וצובעת הכל. שנאה וקנאה אלו רגשות, אולי הכי חזקים במנעד. זה עצוב, אבל זאת המציאות. עוד רגש מאוד חזק, זה רגש של נאמנות והערצה שיש לאנשים מסוימים וחוסר היכולת לקבל את העובדות.
"המחדל האיום הזה, היום שבו רצחו והרגו 1,200 מאנשינו, מחבלים אנסו את הנשים שלנו, ילדים נחטפו מהמיטות שלהם, יישובים שלמים הועלו באש, תחנת משטרה במדינת ישראל נכבשה ונהרסה, יום של השפלה לאומית מוחלטת, הכל קרה במשמרת של בנימין נתניהו, אחרי 15 שנים שבמהלכן הוא היה האיש המשפיע והחזק במדינה, ואנשים שלא יכולים להתמודד עם זה ולא יכולים לקבל את זה, אז הם פונים לחפש אשמים במקומות אחרים, ואז גם סיפור כמו הסיפור של המשפחה שלנו, בעצם הם מנסים למצוא את הדרך לסובב אותו על פניו כדי להטיח אותו בצד השני. זה עצוב וזה בעיקר מכמיר לב, צריך להגיד את האמת, זה נובע מתוך מצוקה, זה נובע מתוך מצוקה מאוד קשה של האנשים האלה.
"אחת הסיבות למשל, שלמקום כמו ערוץ 14 נורא חשוב לטנף ולהשמיץ, זה בדיוק כדי למנוע מפגש אישי הזה וכדי למנוע בכלל את האפשרות לדיאלוג. אני אתן דוגמה, בסביבות, אני חושב שזה היה אפריל-מאי, אז קיבלתי הזמנה לעשות איזשהו סיור בעוטף עזה שהוא יחד עם משפחות שכולות של חיילים וחיילות שנפלו ולספר גם את הסיפור האישי וגם את הסיפור של נחל עוז וגם לתת במה למשפחות השכולות לספר על הבנים והבנות. אחר כך כתבה לי איזו מישהי, שככה עוקבת אחריי ברשתות, שקרובי משפחה שלה באו לאירוע בחשד מאוד גדול, חשד, כן? ושהם יצאו, כאילו, נבוכים מעצמם, ממה שהם חשבו קודם. אז בשביל דברים כאלה, אתה אומר, יש טעם בדיאלוג, יש טעם בשיחה".
"עיתונאי בהארץ? אני עונד את זה בגאווה"
אתה עיתונאי בהארץ, יש בזה הרבה יתרונות, אבל מול הציבוריות הישראלית - גם לא מעט חסרונות.
"אני עונד את זה בגאווה, אני מאוד אוהב את העבודה בהארץ, הארץ הוא עיתון יוצא דופן במדינת ישראל, בחופש שהוא מאפשר לעיתונאים שלו, בעומק של הדיווחים שלו, ברצינות שבה הוא מתייחס לנושא הסיקור, באיכות של החשיפות שלו, אני מאוד מאוד גאה להיות חלק מהמקום הזה".
אבל כשהמו"ל עמוס שוקן מכנה את מחבלי חמאס לוחמי חופש, לא קצת פחות?
"הבאת את הדוגמה שהיה לי ברור שתשאל עליה, על התבטאויות שוקן, אני הייתי חלק מקבוצה די גדולה של כתבים שפרסמו גילוי דעת נגד הדברים שהוא אמר, אני לא חושב שזה דבר שיכול לקרות באף עיתון אחר בישראל. ואגב, אני יכול לספר לך שהיו המון שיחות בתוך קבוצת הכתבים, לפני שהוצאנו את גילוי הדעת הזה, על מה בדיוק צריך להיות כתוב שם ואיך צריך לנסח את זה והאם בכלל כן צריך או לא צריך, בשום שלב, אחרי שזה פורסם, אף אחד לא העלה חשש לגורלו המקצועי בעקבות זה. האם ההנהלה תתנכל, האם העורכים הבכירים ינזפו, זה בכלל לא עלה כאופציה. בכל עיתון אחר במדינת ישראל, ואני יודע כי יצא לי לעבוד במקומות שהייתה בהם צנזורה דורסנית של ההנהלה, באף מקום אחר, זה בכלל אי אפשר לדמיין שיחה כזאת בלי שנכנס אחרי שתי דקות השיקול של מה יעשו לנו, ובהארץ היה ברור שיהיה כאן משהו שאולי מבחינת המו"ל הוא לא הכי נעים, אבל שהחופש העיתונאי, כולל החופש להביע דעה שסותרת את הדברים שלו, זה משהו שיכובד. יש עוד הרבה סיבות, אבל רק על זה אני מאוד גאה להיות בהארץ".
לאחרונה עזבת את את תפקיד הכתב המדיני. למה בעצם?
"אני עשר שנים מסקר את תחום המדיני, מהתקופה שהייתי פה בוואלה, דרך תקופה בוושינגטון עם הארץ, ויש לי פשוט תחושת מיצוי מהדבר הזה, אחרי עשר שנים שאני מסתובב באותם מקומות וכותב על אותם דברים".
זה כרוך גם בעובדה שהמקום שלך הוא כבר לא רק ריפורטרי, אלא יותר פעיל או מזוהה עם התכנים שאתה מפרסם?
"זה ללא ספק חלק מהסיפור, זה איזשהו שינוי, יותר, שהוא באמת אצלי, בתודעה, בפניות, זה גם קשור למעגליות המסוימת של החדשות, במיוחד בתחום הזה. ואני כן אגיד שגם היה לי קושי אובייקטיבי מסוים בשנה הזאתי עם הנושא של החטופים. זה אחד הנושאים הכי משמעותיים היום בסיקור המדיני, למרות שכרגע הוא מת מבחינת ההתרחשות הדיפלומטית, אולי כשייכנס נשיא חדש בארצות הברית בעוד חודשיים, זה ישתנה, אבל אין לנו זמן לזה, כי החטופים בסכנת חיים מיידית כבר עכשיו ואני מסקר את זה מתוך עמדה שיש לי שם חברים ובני משפחה של חברים שנמצאים שם".
אבל אולי דווקא זו דרך יותר טובה לעזור להם, להביא את זה דרך הפריזמה העיתונאית.
"זה נכון, אבל זה גם יוצר מצב, אני לא אגיד ניגוד עניינים, אבל יש סתירה מאוד מהותית פה. האופן שזה משפיע עליי והמחוייבות שלי מול המשפחות האלה היא טוטאלית, טוטאלית. אני גם לא הלכתי לאף הפגנה מאז ה-7 באוקטובר, למעט ההפגנות של החטופים. אני לא מסוגל לעמוד מהצד ולהיות איזה מין משקיף ניטרלי, זה חברים שלי, זה אנשים שהם קרובי משפחה בדרגה ראשונה של חברים אחרים שלי ואני רואה איך פשוט מדינת ישראל החליטה להפקיר אותם למוות, להפקיר אותם למוות".
ככתב מדיני, אתה צריך להיות בתקשורת עם לשכת ראש הממשלה.
"אף אחד שם לא מדבר איתי ואין שום תקשורת".
ניסו לייצר אחת כזאת?
"אין לזה סיכוי להצליח ואני מעולם לא נעזרתי בהם. גם לפני ה-7 באוקטובר, מעולם לא היה לי שם חיבור, מעולם לא הסתמכתי עליהם".
אני מחבר את זה לפרשת פלדשטיין, שחושפת עד כמה עמוקים הקשרים של הלשכה בכל מערכות התקשורת, הרבה יותר מאשר חשבנו.
"זה מאוד מצער וזו טעות בעיניי, אני לא אטיף כאן לקולגות למקצוע, כל אחד יעשה כראות עיניו. אני מעולם לא עבדתי איתם, גם בכל השנים הקודמות, גם כשעבדתי פה בוואלה, גם אחר כך. יונתן אוריך, לצורך העניין, או איינהורן, הם לא מופיעים אצלך ברשימת אנשי הקשר. זה לא עניין פוליטי, זה עניין של אמון, זו חבורת שקרנים, אני לא מאמין לאף הודעה שהם כותבים ואף מילה שהם אומרים ואני, כשמקור משקר, מפסיק לעבוד איתו, ומישהו שאני יודע מראש שהוא שקרן, אני לא אסתמך עליו כמקור.
"אני כן יכול להגיד שסיקרתי את ממשל טראמפ הראשון, הקודם, היו לי שם יחסי עבודה מצויינים עם אנשים, האם זה אומר, אם הייתי אזרח אמריקאי, האם הייתי בהכרח מצביע להם? רוב הסיכויים שלא, זה בכלל לא הפריע לי לעבוד איתם".
אפרופו פרשת פלדשטיין, נראה שהתקשורת הישראלית בולעת כל דבר שנכתב בעיתונות הבינלאומית, בלי פילטר.
"זה בדיוק המהלך שהיה פה, נתניהו בא ואומר, הנה זה התפרסם בבילד בגרמניה. עכשיו, בן אדם שחי בגרמניה יודע שהבילד זה צהובון, שהיחס אליו הוא תמיד כרודף סנסציות ומגזימן. אבל בן אדם בישראל שומע את זה ואחריו עמית סגל בא ואומר 'העיתון הנפוץ באירופה', מה שמשווה לזה איזושהי ארשת חשיבות. אתה יודע, ה-Jewish Chronicle, כן? העיתון היהודי המוביל בבריטניה, הרי על כל דבר אפשר לעשות את המשחק הזה. וזה בדיוק מה שהם עשו עשו, הם אמרו או-קיי, אנחנו לא נצליח למכור את זה פה בארץ, אם בגלל צנזורה ואם בגלל שבמקרה השני זה שקר מוחלט, בוא נוציא את זה החוצה.
צריך להגיד ביושר שזו שיטה די קבועה של עיתונאים ישראלים לעקוף את הצנזורה בישראל.
"אבל יש הבדל בין לאסוף משהו ממקור זר, לבין לשתול את הסיפור שם, זה מהלך מסוג אחר. בלי קשר לפן הפלילי של הפרשה, יש כאן בעיקר עניין מוסרי שהוא ירוד ומחליא ברמות, זאת אומרת, יש כאן ניסיון להשתיק את המשפחות של החטופים, לצבוע את המחאה שלהם כבוגדנית ולגזור את דינם של החטופים. צריך שהוא יחזיר אותם בחיים והוא נכשל בזה כבר שנה, כישלון מוחלט, במשמרת שלו, אונסים אותן ומתעללים בהם ומרעיבים אותם וזה קורה אצלו יום-יום, הוא אחראי לזה שאונסים את החטופות וזה קורה כל יום, איך הוא לא מסיים את זה?".
"כלי התקשורת פה משרתים את האג'נדה של נתניהו"
קצת תקשורת אמריקאית. ג'ף בזוס, בעלי הוושינגטון פוסט, החליט לשבור מסורת ולא לתמוך באף מועמד לנשיאות. למעשה, הוא הימר על טראמפ. יש רבים שחושבים שזה ביטוי ליחסי הון-שלטון קלאסיים, של התקרנפות פוליטית. אתה ביניהם?
"אני לא יודע להגיד, יש טענה שאחד הדברים שגרמו לכמה עיתונים, אגב, לא לקבל החלטה במי לתמוך זה שהרבה פעמים העניין הזה של האנדורסמנט צובע אח"כ את הסיקור בצבעים מסוימים. בעיניי, קורא או קוראת שאין להם, בוא נאמר, אוריינות תקשורתית גבוהה, זה עוזר לצבוע את העיתון המפרסם כמלכתחילה צבוע בצבעים פוליטים.
"הוושינגטון פוסט הרי חשף כמה מהסיפורים הכי בעייתיים עבור טראמפ, כולל הסיפור של הקלטת בבחירות 2016, שאם לא היה מגיע שבועיים אחר כך הדו"ח של ה-FBI, יכול היה לסיים לו את הקמפיין. אז בוא נראה איך הם מסקרים אותו וזה יהיה המבחן בסוף, מה יקרה בעמודי החדשות שם, מה יקרה בעמודי המאמרים, זה מה שיכריע".
זה מעניין, כי אחת הבעיות, לדעתי, עם הימין הפופוליסטי בישראל או בארצות הברית, זה שזה לא משנה מה תעשה - תהיה צבוע בצבעים האלו. זה באינטרס שלו לצבוע.
"רוב הזמן כלי התקשורת פה משרתים את האג'נדה של נתניהו, יותר מאשר מאתגרים אותה. אני לא אגיד שהם לא מאתגרים אותם בכלל, זה יהיה שקר".
דרוקר אמר לאחרונה שאם הוא היה יודע לאן יובילו כל תיקי האלפים, הוא היה מבחינתו היה מוותר על העמדה למשפט. שזה פשוט לא שווה את זה. אתה שותף להלך הרוח הזה?
"לא. אני לא רואה שום הגיון באמירה הזאת. הסיבה שהאסון הזה נחת עלינו היא בגלל שנתניהו ניהל את המדינה בצורה כושלת וגם בגלל מחדלים של הצבא והשב"כ והמודיעין, שבחלקם הוא שותף ובחלקם לא, אבל אני לא רואה את זה בתור התגלגלות של העובדה שהגישו נגדו כתב אישום, אני רואה את זה פשוט כניהול כושל שלו. אפשר לטעון הפוך, שכתבי האישום הם רגל אחרת של אותו שולחן, שזה השולחן של הכישלון של נתניהו בהמון חזיתות.
"כשמסתכלים על הנסיבות של ה-7 באוקטובר, יש שם המון משקל לניהול כושל של המדינה, יש שם המון משקל להתמקדות ברפורמה המשפטית ובסערה האיומה שזה הצית במדינה, במקום פשוט בניהול אתגרי הביטחון, יש שם שחצנות ויוהרה, לא רק שלו, גם של הצבא, גם של השב"כ, אני, מי שקרא את הספר יודע, לא מוותר לאף אחד".
יש לך המון ביקורת על התקשורת הישראלית, במיוחד סביב ההפיכה המשטרית ועוד יותר סביב סיקור המלחמה, תן לי רגע בכמה משפטים, מה הבעיה בעצם?
"הבעיה הגדולה ביותר, בסופו של דבר, היא שיש כאן כניעה של חלקים גדולים מהתקשורת לנרטיב שהשלטון מנסה לייצר. שלטון, שבמשמרת שלו התרחש האסון והמחדל הגדול בתולדות המדינה, הוא צריך להיות מוקצה לחלוטין, ובמקום זה, פעם אחר פעם, כבר מתחילת המלחמה, נכנעים לתכתיבים שלו, מאפשרים לו לעצב את המציאות".
תן לי דוגמה לכניעה.
"השיח על החטופים למשל. צריך להקשיב לכתבים שאומרים את האמת ומביאים את המציאות, בוא, גילי כהן בכאן 11 דיווחה על ההצעה הקטארית להחזיר את האנשים ואת הילדים, ביום השני של המלחמה. וכמה זמן לקח, כמה שקרים שמענו, שאין שום הצעה ושום תיווך וקטאר בכלל לא מדינה רלוונטית, עד שבסוף הייתה עסקה בתיווך קטארי שהחזירה מאה אנשים וילדים. כל הזמן הזה, השקרים האלה קיבלו במה וקיבלו הדהוד, ויש פרשנים שכל תפקידם באולפן זה לחזור על השקרים האלה, וכמובן, בצורה מאוד, כאילו, אמינה, עד שבסוף האמת מבצבצת. ובאמת, במקרה הזה, קיבלנו בחזרה מאה אנשים וילדים, אבל אפשר היה מאז, פעם אחר פעם אחר פעם, לעשות עסקאות ולהביא עוד חטופים וזה לא קרה".