"יותר מאי פעם, התקשורת החופשית נמצאת היום תחת מתקפה ותחת איום מתמיד", אומר אלי גרשנקרוין, מנכ"ל ארגון העיתונאים ששפורש בתום קדנציה סוערת של 5 שנים. אך מוסיף שגם העיתונאים צריכים לעשות חשבון נפש בנוגע לשחיקת אמון הציבור בהם.
גרשנקרוין ניהל את ארגון העיתונאים והעיתונאיות מהרגע שהוקם כארגון עצמאי מחוץ להסתדרות, הוביל את תהליך היציאה והעברת הייצוג של כלי התקשורת. בין הנושאים המרכזיים שהוביל בתקופת כהונתו: הסכמים קיבוציים רבים, לרבות ההסכם הקיבוצי הרחב בתאגיד השידור, המאבק המוצלח נגד הפגיעה בעצמאות התאגיד והמאבק הציבורי נגד מינויה של יוליה שמאלוב-ברקוביץ' למנכ"לית חדשות 13.
בשיחה בפודקאסט תיקטוק של המכון הישראלי לעיתונות ותקשורת, המשודר גם בערוץ וואלה+, מספר גרשנקרוין על תוכניות קיצוץ שאפתניות של בעלי כלי תקשורת, שבהם "האקסל לא פוגש את המציאות"; על מתי נוני מוזס הבין שיש "ויתורים ששווה לעשות ולא לצאת למלחמת עולם מול העובדים"; וגם על המאבק הגדול הבא של התאגיד נגד ניסיון ההשתלטות החדש של הממשלה בהובלת השר קרעי.
חלק מהשיחה מובא כאן בכתבה. האזינו או צפו בשיחה המלאה.
באנו לדבר על המאבקים שניהלתם ועל מבול החקיקה נגד התאגיד ובעד ערוצי השלטון. וזה עוד לפני האלימות נגד עיתונאים ומותה של האמת העיתונאית. אבל נתחיל בסוף: אתה נכנסת לפני 5 שנים לתפקיד מנכ"ל הארגון, ומצב העיתונות רק החמיר מאז.
"אתה יודע, קצת כפראפזה על הביטוי של 'הניתוח הצליח אבל החולה מת', אני חושב שהיום הארגון במצב מצויין אבל מצב התקשורת וכאיזושהי גם פרספקטיבה, כמצב המדינה, הוא לא משהו. הדיסוננס הזה הוא דיסוננס מאוד משמעותי. אני חושב שהיום זה יותר ברור מאי פעם למה תקשורת חופשית היא אבן יסוד של הדמוקרטיה, סליחה על הקלישאה. ואני חושב שהיום, יותר מאי פעם, התקשורת החופשית נמצאת תחת מתקפה ותחת איום מתמיד.
"אני חושב שאם היינו עושים את השיחה הזאת לפני שלוש, ארבע או חמש שנים והיינו מנסים לתאר את מפת האיומים, נקרא לזה ככה, על התקשורת החופשית ועל העיתונות החופשית, היינו מדברים על המשולש הקלאסי של: הון, שלטון, עיתון ומדברים על הקשרים בין ההון לשלטון ואיך הם מאיימים על העיתון החופשי, על העיתונות החופשית. בשנתיים-שלוש האחרונות, עברנו תהליך שיש בה איום מאוד מאד משמעותי על העיתונות החופשית מצד השלטון ואני חושב שהדבר הזה צריך להטריד כל אזרח במדינת ישראל. בסוף, אני לא חושב שיש קיום לדמוקרטיה בלי תקשורת חופשית, בלי תקשורת עצמאית ולצערי, אנחנו מתמודדים היום עם איומים לא פשוטים בגזרה הזאת".
למה בכלל אנחנו צריכים ארגון עיתונאים?
"זו שאלה מצויינת ואני אענה עליה דרך שתי דוגמאות. בעצם צריך לשאול מה היה קורה אילו לא היה ארגון עיתונאים. ארגון העיתונאים הוא ארגון יחסית צעיר, אומנם היום הנוכחות שלו במרחב התקשורתי, הציבורי, מאוד משמעותית, אבל הוא בסך הכל קיים קצת יותר מעשר שנים, החליף את אגודות העיתונאים שדי הפסיקו למלא את תפקידן".
צריך להגיד שהוא קם תחת המעטפת של ההסתדרות ולפני חמש שנים בערך פרש לדרך עצמאית.
"נכון. ולמרות שהארגון הוא ארגון צעיר עם קילומטראז' יחסית נמוך, אני חושב שהיום הכח שלו בלהגן ובלבלום אבל גם בלקדם מהלכים לטובת העיתונאים הוא מאוד משמעותי, ואני חושב שראינו בשנתיים האחרונות שתי הדגמות לדבר הזה, קודם כל בניסיון מוצלח לבלום את החקיקה של השר שלמה קרעי שניסה לפגוע בצורה משמעותית בתאגיד השידור הישראלי, משהו שחוזר לשולחן עכשיו".
מיהו עיתונאי
כמה עיתונאים חברים היום בארגון, מתוך כמה עיתונאים שנחשבים פעילים?
"היום חברים כ-1500 עיתונאים בארגון, מתוך סדר גודל של 4,000 עיתונאים בסך הכל, זו באמת שאלה, גם למי אתה קורא היום עיתונאי?".
הרמת יפה לשאלה הבאה. לצורך העניין, אני רוצה לשאול אותך, יעקב ברדוגו הוא עיתונאי?
" בוא נגיד ככה, אני חושב שברדוגו לא עיתונאי, אני חושב שזאת שאלה שהיום אין לאף אחד תשובה חד ערכית עליה, מי הוא עיתונאי, מי לא עיתונאי, בוא נגיד ככה, יש כל מיני מבחנים".
עמית סגל הוא עיתונאי?
"כן, אני חושב שעמית סגל הוא עיתונאי".
דניאל עמרם הוא עיתונאי?
"לא, דניאל עמרם הוא לא עיתונאי. אני חושב שאנשים שעובדים במערכות עיתונאיות הם עיתונאים".
כלומר, מה שמפריד בין עיתונאי ללא עיתונאי, זה רק הלגיטימציה שהוא מקבל מהמערכת? ומה עם עיתונאים עצמאים?
"אני חושב שגם בתוך הדבר הזה יש מנעד ביחס לכמה אנשים מסוימים, לצורך העניין, עומדים בכללי האתיקה העיתונאית, אבל אני כבר אגיד, אני גם לא פה כדי לחלק ציונים לעיתונאים, אני כן חושב שזו איזושהי נקודה שהיא מאוד משמעותית בשחיקה של האמון הציבורי בעולם התקשורת והעיתונות, זאת אומרת, כששואלים למה אמון הציבור נשחק, אני חושב שעיתונאים צריכים לעשות איזושהי ביקורת עצמית ולשאול את עצמם האם בפעילות שלהם הם עומדים בכללי האתיקה".
אולי, אבל זה מעניין אותי בגלל שגבולות הגזרה שבארגון מציבים להגדרה מי הוא עיתונאי, מגלמים גם את התפיסה שלכם על מי צריך להגן ועל מי לא. נניח, בערוץ 14, יש להם כל הזמן האשמות לזה שהארגון לא איתם, נניח כשלפיד הציע להגדיר אותם כערוץ תעמולה. שאלתי קודם אם ברדוגו הוא עיתונאי, האם ערוץ 14 הוא כלי שאתם מרגישים שאתם צריכים להגן עליו?
"אני חושב שערוץ 14 הוא כלי תקשורת והוא לא מערכת עיתונאית. לא בכדי, אגב, התוכנית הכי נצפית, תוכנית הדגל של ערוץ 14 היא 'הפטריוטים', ולא לצורך העניין, המהדורה המרכזית, שאמורה להיות תוכנית הדגל של מערכת עיתונאית. עם זאת, אני חושב שבתוך ערוץ 14 יש אנשים שגם תופסים את עצמם כעיתונאים וגם פועלים כעיתונאים, בסוף, בפרקטיקה היומיומית שלהם.
"לגבי ההאשמות שאנחנו לא מספיק איתם או לא איתם, כשכתבי ערוץ 14 חטפו צעקות או אפילו אלימות, לצורך העניין, מהמפגינים ברחבי הארץ, אז יצאנו להגנתם, אז חשוב ליישר גם את הדבר הזה".
בוא נדבר על אחד ממאבקי הדגל של הקדנציה שלך בארגון, המינוי של יוליה שמאלוב ברקוביץ'. מה היה שונה בו ממאבקים אחרים שהיו קשורים גם בערוץ 10 של פעם, וגם ממאבקים שאנחנו מכירים מעיתונים אחרים או מתאגיד השידור?
"אני חושב שמה שהיה שונה זה הגדרת המטרה של המאבק. בעצם, מטרת המאבק הייתה למנוע מינוי של מנכ"ל, מנכ"לית, שזה משהו שבעבר לא כל כך קרה.
"אגב, אם אתה שואל אותי, מראש זה מאבק עם סיכויי הצלחה נמוכים, כי לכאורה זה עמוק בתוך הפררוגטיבה הניהולית של ההנהלה ושל הדירקטוריון, ולהבדיל ממאבקים בתאגיד השידור על הזכויות או על עצם קיומו של התאגיד או ממאבקים של ערוץ על המשך קיומו - פה המטרה הייתה לא טריוויאלית בכלל. אגב, בתחילת הדרך, היו גם לא מעט עובדים שהרימו גבה כשיצאנו אליו".
עובדים בחדשות 13 שאמרו "זאת לא המלחמה שלנו"?
"כן".
בניגוד, אגב, לדברי הוועד, שכל הזמן דיבר על חומה מבוצרת של 140-150 עובדים שחתומים נגד המנכ"לית החדשה.
"קודם כל, היו 140-150 עובדים שחתמו נגד המנכ"לית החדשה. אבל הייתה דינמיקה, התפתחות בתוך המאבק הזה. בתחילת הדרך, אכן לא כל העובדים חשבו שזה בכלל מאבק שאפשר לנצח בו וככזה מאבק שראוי לנהל. בשלבים מאוחרים יותר, גם הודות לעבודה קשה של הארגון, להערכתי 95% מעובדי חדשות 13, החל מהטאלנטים ומהכתבים הבכירים ועד המפיקים והעורכים הזוטרים בדסק, היו און בורד. אני חושב שזו גם אחת הסיבות המרכזיות להצלחה של המאבק, לצד סיבות נוספות".
השתמשת קודם במטאפורה של -"הניתוח הצליח, החולה מת", ואני רוצה לשאול, אולי גם המקרה של חדשות 13 הוא כזה. אולי דווקא מישהי כמו יוליה שמאלוב ברקוביץ, שהאג'נדה והמניעים שלה הם שקופים ובחוץ, עדיפה לחדשות 13, מאשר איזה מינוי מוצנח של אדם בעל רקע עיתונאי אבל אג'נדה ופרקטיקות אנטי-עיתונאיות?
"זו שאלה שנשאלנו לא מעט, גם במהלך המאבק. תראה, התחלתי לדבר על הסיבות לזה שהצלחנו, אז סיבה אחת שדיברתי עליה זו הסולידריות הגבוהה מאוד בין העובדים והמנהיגות שגילה הוועד. אני חושב שהסיבה השנייה היא שההנהלה באמת עשתה פה כל טעות אפשרית והטעות הראשונה, הראשונה במספר, היא באמת ללכת ולמנות מישהי שהיא לא עיתונאית. יותר מזה אני אגיד, לא רק שהיא לא עיתונאית, אלא שבפועל היא פוליטיקאית.
"פה כל הסימנים היו על הקיר, כי לפני המינוי, עובדי חדשות 13 מוציאים מכתב שבגדול בא ואומר - תמנו את מי שאתם רוצים, אבל בתנאי שיהיה עיתונאי, ובכל זאת, ההנהלה הלכה נגד הדבר הזה.
"אבל אני רוצה גם לענות על השאלה שלך, האם הניתוח הצליח והחולה מת. אני מאוד מקווה שלא. אבל אני בטוח שאם היינו מפסידים והיום יוליה שמאלוב ברקוביץ הייתה המנכ"לית של חברת חדשות 13, היא כבר לא הייתה מתפקדת כמערכת עיתונאית, בטווח הבינוני והארוך. אולי לא מחר בבוקר, אבל היא הייתה מצליחה בעצם לרוקן מתוכן את העצמאות של המערכת העיתונאית. אני מאוד מקווה שהנהלת חדשות 13 למדה לקח ותמנה בהמשך מישהו שהוא עיתונאי, שמבין איך עובדת מערכת עיתונאית, שגם מוכן לעמוד ולהגן על החופש העיתונאי של עיתונאי החברה".
אתה חושב שהמאבק הזה היה יכול להצליח גם בגוף אחר, שהוא לא חדשות 13? ההירתמות של העובדים קשורה גם להיסטוריה ול-DNA העיתונאי של 13 או שפשוט ניהלתם את זה טוב, היה לכם קייס טוב, וזהו?
"היו לנו שם תנאים מוקדמים ששיחקו מאוד בעדנו, היה קייס טוב, ובסוף היה גם קייס משפטי חזק - שבלעדיו היה יותר קשה. אגב, אני אזכיר שבעצם בסוף, מה שפתר את האירוע זה בג"ץ, שהוציא כרטיס צהוב להנהלת החברה ומשם כבר הדרך התגלגלה להזזתה ולתחילת התהליך של איתור של מנכ"ל חדש. אבל שוב, זה לא אומר שאי אפשר לעשות את זה גם במקום אחר".
"התרשמתי מהפרגמטיות של נוני"
גם בידיעות אחרונות ניהל הארגון מאבק, שהתפרש על השנה וחצי האחרונות. שם נלחמתו העובדים נגד תוכנית קיצוצים מרחיקת לכת וחסרת תקדים של המו"ל. בינתיים הספיקה גם להתחלף שם כמעט את כל שדרת הניהול והעריכה הבכירה של הקבוצה. נוני מוזס רצה לפטר 150 עובדים, וזה הסתיים בסדר גודל של 40 עובדים שהלכו הביתה, חלקם בהליך פרישה מרצון.
כמי שכבר מנוסה בסוג הזה של המשאים ומתנים על פיטורי עובדים, עד כמה מראש ההנהלה מכניסה עיזים כדי להגיע בסוף למספר שאליו שאפה מראש. כשמישהו רוצה לפטר 150 עובדים ומתפשר בסוף על פחות משליש, זה נשמע כמעט לא הגיוני.
"מה שקרה בידיעות אחרונות זה שילוב של שני דברים, אחד, זה שהם הגיעו מראש עם תוכנית מאוד שאפתנית שאני לא בטוח שהאקסלים ידעו לפגוש את המציאות. כמובן, אנחנו ניצלנו את הדבר הזה לטובתנו, כי בעצם אנחנו שיקפנו להנהלה שהמערכת, שתספוג קיצוץ כמו שבמקור היו רוצים לבצע, היא פשוט לא תדע לתפקד כמערכת עיתונאית, זאת אומרת, זה ממש יהיה 'הניתוח יצליח והחולה ימות'.
כלומר, זה היה דף המסרים שלכם.
"כן, אבל מעבר לדף המסרים, ופה גם נעזרנו גם באנשים מבפנים, שידעו לשקף שהאקסל לא יודע להתממש לתוך המציאות ואולי הוא מתיישר במספרים, אבל בסוף צריך להוציא עיתון".
תן לי דוגמא קונקרטית.
"תראה, אני לא רוצה לתת דוגמאות קונקרטיות, אבל היו מחלקות מסויימות שאיך שהן היו אמורות להיראות ביום שאחרי האיחוד, פשוט לא יכלו לתפקד ולספק את התוצר העיתונאי ברמה הגבוהה שהנהלת ידיעות אחרונות ציפתה שיהיה.
"הדבר השני ששיחק לטובתנו, ואני שם את זה על השולחן, זה ה-7 באוקטובר. הרי המשא ומתן התחיל באוגוסט וממש כמה ימים לפני המלחמה, הכרזנו שם על סכסוך עבודה וגם היינו אמורים לצאת לשביתה נגד הצעדים. זה היה ברור אחרי ה-7 אוקטובר שאי אפשר לקצץ, לא מטעמים הומניים, אלא כי יש מערכת שצריכה לתפקד ולסקר מגה-אירוע ומלחמה.
"עם הימשכות הזמן, חלק מהדברים קרו בצורה אורגנית, עובדים עזבו, מערכות התאחדו והגענו למצב שבו בעצם אנחנו מדברים מחדש, שוב, חצי שנה אחרי ה-7 באוקטובר, כשלכולם ברור שבפועל, הקיצוץ צריך להיות הרבה יותר נמוך מהקיצוץ שאליו יצאו לדרך. אגב, העובדים מאז עובדים יותר קשה. זה אף פעם לא תהליך פשוט, התהליך שידיעות עשו, של לאחד בעצם מערכות של פרינט ושל הדיגיטל, אבל אין ספק שזה תהליך נדרש".
איך התרשמת מהמו"ל נוני מוזס?
"בשנים האחרונות הוא לא היה בפרונט של המאבקים, אבל הוא שם מאחורי הקלעים. מערכת קבלת ההחלטות בקבוצת ידיעות היא מאוד ריכוזית וזה מאוד ברור שבסוף, בדברים הקריטיים, על פיו יישק הדבר. אני חייב להגיד שבחלק מהמקומות התרשמתי גם מהפרגמטיות שלו, זאת אומרת, שהוא הבין שבסוף יש ויתורים ששווה לוותר ולא ללכת למלחמת עולם מול העובדים, דברים שגם שיחקו לטובתנו במקומות מסוימים".
תאגיד השידור על הפרק. שם, צריך לדבר על משהו שלא דובר מספיק בצל המלחמה: אחרי המון שנים של יחסים מאוד גרועים בין קבוצות עובדים לבין ההנהלה, אתם הצלחתם להגיע להסכם קיבוצי. מה ההסכם קובע ולמה הוא כל כך תקדימי?
"נכון. ניהלנו שבע שנים משא ומתן להסכם הזה, שזה גם בפרק זמן של הסכמים קיבוציים פרק זמן ארוך מאוד. במהלך השנים הללו קרו המון דברים. קודם כל התחלף מנכ"ל. בנוסף, יש גם ירושות מרשות השידור וגם הרבה מאוד טראומות בארגון. עד היום, אתה ממש יכול לראות את ההבדל בין עובדים שהגיעו מרשות השידור, לעובדים שלא ידעו את רשות השידור, בגישה שלהם לעבודה מאורגנת, בגישה שלהם למערכות יחסים בין עובדים והנהלה, וזה מאתגר וזה מורכב לעבוד עם זה.
"אני חושב שמה שבסופו של דבר הביא את ההסכם הקיבוצי המיוחל בתאגיד, זו העובדה שהתחלפה ההנהלה, והגיע גולן (יוכפז) ... בעצם רגע קצר אחרי כניסתו של גולן התחיל המאבק על עצמאותו של התאגיד והוא נוהל בצורה משותפת של ההנהלה יחד עם ועד העובדים ויחד עם ארגון העובדים וזה בנה אמון".
מה ההישג המרכזי בחוזה הקיבוצי שחתמתם?
"אני חושב שיש שם שני הישגים משמעותיים, שאגב, הם תקדימיים גם ביחס להסכמים קיבוציים שאנחנו חתמנו בכל ענף העיתונות. הישג אחד זה תוספות שכר, בעצם על פני 4 שנים, אגב, תוספות די נדיבות. לאנשים שעובדים בענף העיתונות זה פחות מובן מאליו ופחות טריוויאלי וזה הסכם, זה הישג מאוד משמעותי. הנושא השני שאני חושב שהוא גם מאוד חשוב זה לעגן את כל הנושא של הביטחון התעסוקתי, הגנה מפני פיטורים, בין אם זה פיטורי התאמה, בין אם זה פיטורי משמעת. מאחר והתאגיד נוצר על רקע של יחסי עבודה מאוד עכורים, היה מאוד חשוב להסדיר את הדבר הזה".
קרעי מנסה מחדש לסגור את התאגיד. עד כמה אתה מעריך שהוא יצליח?
"אני אתחיל בלהגיד שאני חושב שאנשים, בטח כאלו שהם מחוץ לתחום לא מספיק מכירים עד כמה חוק תאגיד השידור הציבורי שנחקק ובעצם הקים את תאגיד השידור הציבורי, הוא חוק מצוין והוא באמת הפקת לקחים חזקה מאוד מלקחי רשות השידור ומהפוליטיזציה שעברה רשות השידור ועד כמה הוא ביסס את העצמאות, גם הכלכלית וגם הניהולית של תאגיד השידור ובעצם מאפשר לו לפעול ככלי תקשורת עצמי אמיתי.
"עכשיו, הדבר הזה מחרפן את קרעי, וכנראה גם גורמים אחרים במערכת הפוליטית, כמו שאתה אומר, בסביבתו של ראש הממשלה. אמרה מירי רגב יפה: 'מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו?'. ולכן בדבר הזה הם כל הזמן מנסים, מנסים לכרסם. בסיבוב הקודם, התחושה היתה זה שיורים לכל עבר, אבל בסוף שום דבר לא פוגע, כשכמובן זה התלבש על הנסיון לחולל את ההפיכה המשטרית והמחאה הגדולה שהתפרצה כתוצאה מכך.
"אני מאוד חושש שגם קרעי עשה שיעורי בית והוא מגיע יותר בשל ויותר מנוסה וגם הוא למד מהטעויות שלו ואין לי ספק שהממשלה הזאת תמשיך לנסות ולכרסם, בכל צורה שהיא יכולה, בעצמאותו של תאגיד השידור. האם היא תצליח? אני חושב שזה תלוי בעד כמה הציבור יהיה ערני ועד כמה עיתונאים, ולא רק עיתונאים של התאגיד, אלא גם בכלי תקשורת אחרים, יגלו סולידריות במאבק התאגיד".
עיתונאי כאן 11 לא מביעים את עמדותיהם בנושא, זה משהו שאתה חושב שהוא נכון?
"אז תראה, בסיבוב הראשון, גם אם לא בעוצמות של חדשות 13, העיתונאים של כאן היו שותפים למאבק והשתתפו, לצורך העניין, בכנס הציבורי הגדול שערכנו בנושא. אני חושב שבסיבוב הנוכחי, ככל שהאיום מתגבר, הם חייבים להרים דגל. זה תמיד סימן שאלה, כשעיתונאים מנהלים מאבק, עד כמה הם משתמשים במיקרופון שיש להם ועד כמה הם, לצורך העניין, משתמשים בכלים שיש להם כעובדים. אין על זה תשובת בית ספר, אבל אם האיום יהיה אמיתי ומוחשי, גם העיתונאים של כאן לא יכולים להישאר אדישים לדבר הזה ולהגיד 'ניתן לועד העובדים להכריז סכסוך עבודה ורק נדווח על הדבר הזה'. הם יהיו חייבים להתייצב נגד הפגיעה, שוב, בסוף, בעצמאות העיתונאית שלהם".
העפה מקבוצות וואטסאפ? הקייס המשפטי בדרך
אלימות נגד עיתונאים כוללת ספקטרום רחב של מקרים ותגובות. לפני שמגיעים לקללות ובעיטות, זה מתחיל בהוצאת עיתונאים מקבוצות וואטסאפ. לאחרונה הוציא דובר רה"מ עומר דוסטרי את מוריה אסרף מחדשות 13 ועיתונאית נוספת מדה מרקר ובארגון התגאו בכך שבזכות מאבק עיקש, העיתונאים הוחזרו לקבוצות.
תגיד, למה בכלל זה חשוב שעיתונאי יהיה בקבוצת וואטסאפ דוברותית של ראש הממשלה? שיביא סיפורים, אני לא צריך אותו בשביל להגיד לי מה ביבי אמר וגם לא שיגיד לי שביבי משקר בהודעה, בשביל זה יש מבקרי תקשורת.
"אני אענה על זה ככה, אנחנו חושבים - ואגב, אנחנו באמת כבר מתחילים לבנות את הקייס המשפטי של הקו הזה - שקבוצת וואטסאפ של גורם ציבורי היא לא העסק הפרטי שלו. זאת אומרת, זה לא העסק הפרטי שלא עומר דוסטרי, שיכול עכשיו לקבוע מי כן יהיה ומי לא יהיה, ואין ספק שהוא משתמש בכלי הזה כדי למשטר וכדי למשמע עיתונאים ועיתונאיות, ואנחנו חושבים שהדבר הזה הוא פסול ובגלל זה, בגלל זה גם התנגדנו".
הקמתם עם תחילת המלחמה מוקד לעיתונאים שנפגעו וחשים חרדה סביב האירועים. אתה רוצה לספר לי קצת על זה? מה המקרה הכי חריג שהגיע אליכם?
"אני כמובן לא יכול לתת לך זה כי יש פה חיסיון, אז אני אגיד קודם ברמת המספרים, שבמסגרת המסלול הזה נתנו מענה לכמעט 80 עיתונאים ועיתונאיות, שזה מספר גבוה מאד.
מכיוון שלחלק מהמקרים נחשפתי, כי אנשים התייעצו איתי לפני שהם פנו לטיפול, אז יש ביניהם מקרים מאוד קשים של אנשים שסיקרו את הזוועות של ה-7 באוקטובר ואת המלחמה ותפסו את עצמם שבועות או חודשים לאחר מכן והבינו שהם עוברים פה איזשהו אירוע שהם צריכים לטפל בו. בהקשר הזה אני רוצה לציין לטובה את אלמוג בוקר שפרסם חודש או חודשיים אחרי תחילת המלחמה פוסט בנושא הזה שעזר מאוד להסיר את הטאבו שיש סביב הדבר הזה. כי עיתונאים, יש להם, בטח עיתונאי שטח, יש להם כאילו איזו תפיסה כזו מאוד מאצ'ואיסטית, פאסון כזה שצריך להחזיק. גם ראינו באמת עלייה בפניות למוקד אחרי הפוסט של אלמוג".
אי אפשר להתעלם כמובן מהאלימות המשטרתית כלפי עיתונאים. גם פה רואים המשך עלייה שעומדת בקורלציה לאלימות בחברה בכלל ולאלימות המשטרתית נגד מפגינים.
"לפני שלוש וחצי שנים התחלנו לאסוף נתונים בנושא. זה היה סביב מבצע שומר חומות, והיה שם פיק משמעותי באלימות נגד עיתונאים, אלימות משטרתית, אבל אגב לא רק, גם אלימות של הציבור. אז הבנו שבעצם אף אחד לא יודע כמה מקרים של אלימות נגד עיתונאים יש".
צריך להגיד, אנחנו מדברים על מקרים שבהם עיתונאי בא, נחשף כעיתונאי, מראה תעודת עיתונאי, ועדיין כוחות הביטחון הודפים אותו ומוצאים אותו מהאזור, לפעמים בברוטליות, כדי שלא יוכל לסקר.
"כן, אגב, לא כל מקרה זה מקרה של אלימות, אנחנו קוראים לזה אלימות כשיש מניעת סיקור שגם כרוכה באלימות פיזית. ברמה הפורמלית, יש הבדל, יש למשטרה נוהל שכל שוטר אמור לדעת איך הוא מתייחס לעיתונאי וההתייחסות לעיתונאי צריכה להיות שונה מהתייחסות למפגין, כי לעיתונאי יש תפקיד ציבורי. תפקידו של העיתונאי הוא לסקר ולהביא את הקולות, מתוך ההפגנות לציבור הרחב. לכן, החובות המוטלות פה על השוטרים, הן יותר משמעותיות.
"לצערי, אנחנו נמצאים במאבק מתמיד מול המשטרה בעניין הזה, הרבה פעמים השוטרים לא מכירים את ההוראות ולא מכירים את ההנחיות. אני חושב, ואני אומר את זה בהסתייגות, שבתקופה האחרונה, יש שינוי לטובה במודעות של השוטרים בדרגי הביניים. אני חייב להגיד שאנחנו מדברים על אלימות משטרתית, אבל עיתונאים חשופים לאלימות משמעותית מהציבור, ואם לפני כמה שנים דיברנו על הרשתות החברתיות והעובדה שיש שם הרבה רעל והרבה אלימות - אנחנו רואים את הדבר הזה מחלחל לרחוב".
יצא לכם לדבר עם השר בן גביר בנושא?
"לא. עם השר הקודם היינו בקשר, אז הוא היה נקרא ביטחון פנים. הצגנו לו גם את הדו"ח של אלימות נגד עיתונאים בתקופת תפקידו והוא התייחס לזה וכינס דיון של המשרד שלו בעניין הזה. עם השר בן גביר לא היה לנו קשר סביב הנושאים האלו. ניסינו לייצר קשר, לא הצלחנו".
כנס אילת? קהל של יחצנים; עובדי חדשות 12? פריווילגים
לנושא אחר. בחדשות 12 עדיין אין ועד יציב. בסוף, בחברת החדשות הכי פופולרית והכי נצפית, העובדים בחרו לא להתאגד. מה זה אומר עליהם?
"קודם כל, אכן הייתי מאוד שמח לראות את עובדי חדשות 12 מתאגדים במסגרת הארגון, היה ניסיון התאגדות כזה בעבר שלא צלח, בין היתר בגלל התנגדות פנימית. עובדי חדשות 12 לא מאוגדים בין היתר כי הם עובדים אולי בכלי התקשורת הכי יציב במדינת ישראל, מבחינה כלכלית, ושמבין את הדבר הזה ושגם מתייחס לעובדים שלו יפה...".
הם פריווילגיים, זה מה שאתה אומר.
"במובנים מסוימים, כן. זאת אומרת, מספר הפעמים שהקרקע רעדה מתחת לרגליהם של עובדי חדשות 12 ביחס לקולגות שלהם, בטח בערוץ 10, חדשות 13, אבל גם ביחס לקולגות שלהם ברשות השידור, התאגיד, היא נמוכה מאוד, אם בכלל. ואין אפס, בסוף, עובדים מתאגדים כשהם מרגישים שהקרקע רועדת מתחת לרגליים ושצריך פה לבנות איזשהו כוח סולידרי כדי למנוע מהלכים של ההנהלה, ובחדשות 12 זה פחות קרה. זה קצת צרות של עשירים, אבל אני מקווה שהארגון יצליח לאגד אותם בכל זאת".
השבוע התקיים כנס אילת לעיתונות, של אגודת העיתונאים, פעם היא הייתה יריבה דומיננטית. מה אתה חושב על הכנס הזה?
"זה כנס שלמיטב ידיעתי, בקהל אין בו עיתונאים, זאת אומרת, יש עיתונאים על הבמה שמקבלים תשלום תמורת הנוכחות - והקהל, שגם הוא, אגב, מאוד דליל ומצומצם, מורכב ברובו מאנשים שעוסקים ביח"צ ובדוברות...
"פעם הייתה באמת יריבות בין הארגון לבין האגודות, היו גם סכסוכים בין-ארגוניים, אבל בשורה התחתונה ארגון העיתונאים הוא הארגון היחיד שמייצג ומאגד עיתונאים במדינת ישראל, ולכן אגודת העיתונאים בתל אביב וגם האגודה הירושלמית, במובן מסוים, היא אגודה של רן אוף, זאת אומרת, גם אם יש להם עוד מספר מצומצם של חברים שהם עיתונאים פעילים, רוב החברים שלהם הם פנסיונרים. ולכן אני אומר, היום הם לא מהווים איום על הארגון ועל פעילות הליבה של הארגון כארגון יציג, שמייצג עיתונאים.
"אני כן חושב שזה חבל שהמשאבים הגדולים מאוד שקיימים - לצורך העניין, בית סוקולוב - לא משמשים היום עיתונאים. אני מקווה שגם הדבר הזה ישתנה והנכסים והמשאבים האלה יעמדו לטובת העיתונאים בישראל ולא לטובת פונקציונרים ופנסיונרים של עולם העיתונות".