"את איילת ארנין ז"ל הכרתי בגלצ. היא הזמינה אותי להרצות בפני כתבים, חצי שנה אחר כך היא הגיעה לתאגיד. התחברנו כי גם אני אוהב מסיבות וגם היא. אני זוכר שאמרתי לה 'אני לא הולך למסיבות שאת הולכת', התכוונתי למסיבות טבע. דווקא לזו של הנובה היא שלחה לי הזמנה ואמרתי לה 'הפעם אני בא'. בסוף לא באתי, ואני אוכל את עצמי. כשכתבתי לה בצהריים ואחרי הצהריים וראיתי שהיא לא עונה, נפל לי הלב", מספר המגיש והכתב המדיני של כאן 11 סולימאן מסוודה.
הזכרונות והקשר לאיילת ארנין, לזכרה יוקדש הסרט "הותר לפרסום" שישודר במוצ"ש 19.10 בשעה 21:30 בכאן 11, הם רק חלק מהמציאות החמקמקה והבלתי-נתפסת של מסוודה בשנה האחרונה, כשמצא עצמו לכוד בין מציאות חיצונית של חשש לאומי מובן לבין איומים והאשמות גם מבית. הסרט מתעד את חטיבת החדשות של כאן במהלך סיקור המלחמה וכאמור גם אותו בסיטואציה הבלתי אפשרית של כתב ערבי שמסקר מלחמה ישראלית-ערבית.
בשיחה בפודקאסט תיקטוק של המכון הישראלי לעיתונות, המשודר גם בערוץ וואלה+, מתאר מסוודה את הילדות ברובע המוסלמי בירושלים והלימודים בווקף ובאוניברסיטת ביר זית ברמאללה, ואת המניעים שהובילו לההתפתחות המקצועית המטאורית שלו - כשלפני פחות מעשור עדיין לא ידע מילה בעברית - עד היותו כתב בכיר שצלל לתפקיד עם תחילת המלחמה; מספר על המתח בסיקור שומר החומות בעודו כתב ירושלים ועל התגובות הקשות מהסביבה הקרובה; וחושף את המאבק לקבלת אזרחות ישראלית - עד לקבלתה השנה.
חלק מהשיחה מובא כאן בכתבה. האזינו או צפו בשיחה המלאה.
מסוודה נולד וגדל ברובע המוסלמי בעיר העתיקה לאב נהג משאית ואמא עקרת בית. הוא אח בכור לשש אחיות. מכיוון שנולד במזרח ירושלים, לא היה אזרח ישראלי, אלא בעל תושבות קבע. הוא הראשון במשפחתו שלמד באקדמיה, שנתיים ראיית חשבון באוניברסיטת ביר זית, ואז החליט לעבור ללמוד במוסד אקדמי ישראלי - כשרק במהלך המכינה הקדם-אקדמית למד לראשונה בחייו את השפה העברית.
במקביל, כסטודנט החל לעבוד כעוזר הפקה ברדיו מכאן בערבית בתאגיד השידור הישראלי, ולאחר כמה חודשים עבר לשמש כקשב בדסק הערבים והפלסטינים של החדשות בעברית. בשנת 2019 מונה לכתב בדסק הערבים בערוץ כאן 11, ובהמשך לכתב באזור ירושלים. בתחילת שנת 2023 עבר לדסק הפוליטי והחל לשמש ככתב מדיני.
איך בעצם התגלגלת לעיתונות.
"הגעתי לתאגיד השידור עוד לפני השידורים בהקמה, באפריל 2017. הגעתי במקרה ולא במקרה. פתחתי טוויטר ושלחתי תעודות לכולם. ראיתי שהתאגיד פתח חצי משרה של מפיק חדשות בערבית ומהר מאוד רציתי לעשות עבודה של גדולים ולעבור לעברית".
למה בעצם?
"אני שונא את התיוגים, חרה לי ועדיין חורה שכתבים ערבים מסקרים רק מגזר, שנשים מסקרות נשים ואתיופים רק אתיופים. אני זוכר שיחות עם מנהלים בהן אני אסיר תודה להם. לא חשבתי שאני אהיה כתב מדיני".
פה נכנס גם עניין השפה. בסוף רוב הציבור שצורך את תכני התאגיד דובר עברית.
"גדלתי במזרח ירושלים, לא מלמדים שם עברית. אבא שלי עבד שעות נוספות כדי שאני אלמד בבית ספר פרטי. זה בית ספר שהוא לא ממשלתי וברמה מעל הממוצעת שם, ומלמדים בו אנגלית יותר טובה. לא ידעתי שאני הולך להיות עיתונאי, אבל ההחלטה התגבשה כשלמדתי באוניברסיטת ביר זית חשבונאות. במקביל עבדתי במלון מצודת דוד כמלצר. רוב המלצרים שם היו ערבים, כולם עם תואר ראשון או שני מאוניברסיטאות ערביות ופלסטיניות. יש לך תואר ראשון/ שני ואתה בסוף מלצר ולא עובד בתחום. המכנה המשותף של כל מי שדיברתי איתו היה שהוא לא למד עברית. היה לי משבר קשה, הייתי בדיכאון. ראיתי שהמקסימום שאני יכול לשאוף אליו זה להיות מלצר בכיר.
"אחד הדברים הדפוקים במדינה הזו היא שאם אתה נולד במזרח ירושלים אתה לא אזרח של אף מדינה. את האזרחות קיבלתי רק לאחרונה, מסיבות מקצועיות. צריך לשלם על התהליך הזה הרבה כסף בלי לדעת מה התוצאה. זו בירוקרטיה מטורפת. בסוף לקחתי חופש מהעבודה של 5 ימים, אספתי את כל הניירת וככה זה קודם, אחרת זה לא היה קורה בחיים".
"הישראלים לא רוצים לראות את הסבל הפלסטיני"
ואז עברת לשמש כתב אזור ירושלים. תפקיד ריסקי באזור נפיץ.
"אני ביקשתי את התפקיד הזה. רציתי להתקדם. ביקשתי כי זה האזור הכי חשוב במדינה וגם רציתי לנצל את היתרון היחסי מבלי שזה יהיה היתרון היחיד. באתי לתאגיד ואמרתי - קבלו שניים במחיר אחד: מזרח ומערב ירושלים. לא אהבתי להיות בפיגועים, זה תמיד עושה לי רע, אבל גם היו מקרים ששידרתי כמעט מתחת לבית של ההורים וזו סיטואציה מוזרה".
מה הכוונה. הסביבה ראתה בך סוס טרויאני?
"הרוב כן. מבחינתם זה למכור את הערכים לתפקיד. אני מבין מאיפה זה בא, אבל אני רציתי להשפיע ואתה לא יכול להשפיע אם אתה בתקשורת המגזרית. קיבלתי הצעות לעבוד בערוצים ערבים מאוד מובילים ששונאים אותם פה מאוד ואמרתי לא".
אל-ג'זירה?
"לא רק. קבל סיפור, במהלך שומר חומות פרסמתי תיעוד בלעדי של שוטר שירה כדור ספוג בגב של נערה בחצר ביתה בשייח ג'ראח. השוטר צעק לבת ה-16 ולבני משפחתה לחזור לביתם, וירה בגב הנערה כשהחלה לחזור הביתה וזרק רימון הלם לחצר. הנערה נפצעה באורח בינוני ובעקבות הפרסום בכאן חדשות, המפכ"ל השעה מפעילות מבצעית את הלוחם שירה את כדור הספוג.
"רק אחרי שפרסמתי הייתה חקירת מח"ש והשוטרים כבר לא היו בתפקיד. זה פורסם באל-ג'זירה ולא היה כלום. כדי להשיג השפעה על החיי שלכם צריך לעבוד בכלי תקשורת מרכזי ישראלי".
עד כמה לערבים אזרחי ישראל יש אמון בחדשות שהם רואים?
"זה בא בגלים, ב- 2011 הערבים הישראלים הלכו לראות תקשורת ישראלית. עכשיו הם חוזרים לכלי התקשורת הערבים ולרשתות החברתיות. אחת הסיבות לכך היא שהתקשורת לא מראה ולא מעוניינת לראות מה קורה בעזה. כשהיא מסקרת, זה רק דרך דובר צה"ל. כשכתב ישראלי מפרסם מהרשתות החברתיות זה בדרך כלל להעלות את המוראל הלאומי פה - הנה, תושבים יוצא נגד חמאס. למה זה מעצבן אותי, כי זה למעול בתפקיד. הצופה לא מבין את המציאות ואז לא מבין את החלטות האו"ם ולמה ביידן כועס וכיוצ'. זה בכל המלחמות ככה, הישראלים לא רוצים לראות את הסבל הפלסטיני וזה צריך לעניין כי אנחנו לא מבינים את המציאות. בעיניי ככה אתה מאבד אמינות וצופים. הערבים לא משוקפים ולא מיוצגים. כמה כתבים ערבים יש בתקשורת הישראלית? כמה יש כאלה שלא מסקרים ערבים? אתה גם מרגיש שלא מספרים לך את האמת וגם אתה לא מיוצג, זה מבאס".
הפרשן הבכיר של חדשות 12 מוחמד מג'אדלה נעלם מהמסך בחודשים האחרונים, והוא מצטרף לפוראת נאסר שפוטר עם תחילת המלחמה, בעקבות סטורי שכתב. האם המנהלים בתקשורת מפחדים להביא כתבים ערבים?
"אני לא יודע אם זה קשור ל- 7 באוקטובר, גם את המקרה של פוראת אני מכיר. אני לא פרשן, אני שונא את המונח הזה. אני כתב ואני אוהב להביא סיפורים. אני לא כל כך אוהב להביא את הדעות שלי. אבל האם מפחדים להביא כתבים ערבים? אתה לא צריך את דעתי, אתה צריך לפתוח מסך ולראות.
"זאת הסיבה שמהרגע הראשון לא רציתי להיות כתב לענייני ערבים, רציתי להיות כתב של תחום שיהיה רלוונטי כל הזמן. לגבי נוכחות של מרואיינים ערבים, לציבור הישראלי אין סבלנות לראות ערבים על המסך לא רק במלחמות. הוא לא אוהב לשמוע את הדעות ואת המבטא. אני בתקשורת לא רק בגלל שאני אוהב את המקצוע, אלא כי אני מרגיש שהנוכחות שלי היא מעבר לספר את הסיפור. אני רוצה שיראו את השם ויראו שאני לא מדבר על רצח בטייבה שהמשטרה לא מפענחת, אלא על מה שקורה בקבינט המלחמה, הריבים בין גלנט לנתניהו ואז יעשה להם 'פאק במערכת'. אני רוצה לנרמל את זה. אני רוצה שיידעו שלא ידעתי עברית לפני עשור, וכל מי שיקבל הזדמנות ייקח אותה בשתי ידיים. אני אעשה הקבלה לא טובה. כמו שהיום כהניסטים מנורמלים בתקשורת, גם הנוכחות שלי מנרמלת. הישראלים צריכים לשמוע דעות שלא יושבות עם הדעות שלהם".
"זה דפוק מהיסוד 'לקבל סיפורים'"
עד כמה הזהות שלך פוגעת או מסייעת להביא סיפורים? איך היחס שאתה מקבל מסביבת הפוליטיקאים - ומראש הממשלה?
"יש לי בעיה עם המונח מקבל סיפורים. זה דפוק מהיסוד בתקשורת 'לקבל סיפורים'. היום כתבים לא צריכים לצאת מהבית, דובר ידבר איתם והם יפרסמו בלי לבדוק. עיתונות זה לצאת מהשטח ולבדוק דברים ולהסתכן בזה שלא ירצו לדבר איתך. חשבתי שגם העיתונאים המקורבים לא רק לרה"מ, אלא גם לתחום סיקור אחר, שיקבלו סיפור ויבדקו אותו - ואני מופתע. זה דבר מטורף. אני לא רוצה להיכנס בקולגות אבל היום כשמשהו מתפרסם אתה יודע מי המקור, ואתה בהלם מהדברים. וזה דיני נפשות. זה קורה המון בעסקת החטופים. לא רק נתניהו, יש הרבה גורמים שרוצים להשפיע, נותנים סקופ ומבחינת הכתב זה הישג - וזה לא. הבעיה בתקשורת הישראלית היא שאתה יכול לעשות את זה דרך חשבונות טלגרם שמפרסמים שטויות. זה חיי אנשים וכשאני רואה את זה זה מעצבן אותי".
"לגבי נתניהו, אין ספק שקשה לעבוד עם רה"מ, גם כי בסביבתו לא אוהבים תקשורת ציבורית. דווקא שם יש לי יותר רצון להביא סיפורי ולבלוט על אחרים. לאנשים יש ציפייה שאני לא אדע מה יש שם ואחדור לחדרים הסגורים ודווקא משם זה נותן לי מוטיבציה".
איך הרגיש לך לטוס עם פמליית ראש הממשלה בכנף ציון?
"לטוס עם רה"מ זו חוויה אחרת. לא הרגשתי יחס שונה מראש הממשלה ולא רק ממנו".
בוא נדבר על היחס שאתה מקבל מהרחוב. אני מניח שספגת איומים.
"קיבלתי איומים. אני אתן לך דוגמא - פרסמתי שמערכת הביטחון רוצה לקדם את אחד ממקורבי אבו-מאזן. זה תפס כותרות בכל מקום אפשרי. קיבלתי כמה ימים אחרי טלפון ממספר חסוי שמישהו אמר לי תסתכל ימינה ושמאלה ברחוב. זה היה ערבי מהרשות הפלסטינית.
"בעניין האישי, המצב התדרדר בצורה חמורה כי ההורים שלי עדיין גרים במזרח ירושלים ואני בקושי בא לבקר. זה היה נכון עוד לפני המלחמה בגלל העבודה, אבל בגלל המלחמה זה החמיר. אני לא הולך לבקר במזרח ירושלים כי אני לא יודע אם אני אצא בחיים מהשכונה".
זו אמירה קשה.
כן, אבל אני לא אוהב לדבר על זה יותר מדי. אני לא רוצה שתמיד יקחו את זה. אני הרבה דברים ולא רק זה. אני משלם מחירים, לדעתי מופקעים מדי, וזה גורם לי לפעמים לחשוב על העבודה פה, אבל אני לומד לחיות עם זה לאט לאט".
"כיכבתי בפטריוטים כעוכר ישראל"
תגיד, יש לך חברים בערוץ 14?
"תראה, עבדתי עם אראל סגל, כשהייתה לו תוכנית בתאגיד. אין בינינו משהו חברי. את הכתב הצבאי שלהם אני מכיר מהשטח, יש לנו פה ושם דיבור. יש לי בעיות קשות עם הערוץ הזה שגם יצא עלי השנה. ביום ירושלים אמרתי שעבורי זה יום שחור וכיכבתי בפטריוטים כעוכר ישראל. הייתי הכוכב של הפטריוטים גם כשאמרתי שלא תהיה עסקה ברמדאן".
הלכת להפגנות נגד ההפיכה המשטרית?
"הרגשתי שאני מזדהה עם המפגינים, אבל לא הלכתי להפגנות. התנהגתי כתושב קבע טוב יותר מאזרחים. לא הלכתי כי אני עיתונאי. אני מזדהה גם עם הטענות כלפיי המשטרה, שמשפיעה בצורה קשה על חיינו, ושדברים בה הופכים למושחתים ופוגעים בחיינו. הסיפור של המורה מנצרת שנעצרה עם פלנלית הוא דוגמא".
כשאיילת ארנין נרצחה, כתבת פוסט מאד מרגש. ספר לי על הקשר ביניכם.
"את איילת הכרתי בגלצ. היא הזמינה אותי להרצות בפני כתבים, חצי שנה אחר כך היא הגיעה לתאגיד. התחברנו כי גם אני אוהב מסיבות וגם היא. אני זוכר שאמרתי לה 'אני לא הולך למסיבות שאת הולכת', התכוונתי למסיבות טבע. דווקא לזו של הנובה היא שלחה לי הזמנה ואמרתי לה 'הפעם אני בא'. בסוף לא באתי, ואני אוכל את עצמי. אני לא יודע מה יכולתי לעשות אם בכלל. לקח לי כמה שעות להבין שהיא הייתה במסיבה. רק כשכתבתי לה בצהריים אחרי הצהריים וראיתי שהיא לא עונה, נפל לי הלב. קרו כל כך הרבה דברים באותו יום, קיבלתי אלפי פניות מאזרחים, לא הייתי כתב אלא קצין בבור שצריך לנווט את האנשים. רק כשחזרתי הביתה הבנתי שכל זה זה קרה".
מה החלום שלך?
"אם היו שואלים אותי לפני 9 שנים ממש לא הייתי אומר שאהיה כתב מדיני שמסקר מלחמה קיומית ואזורית, אבל יש לי הרהורים אם להשאר בתקשורת. זה מקצוע שאני אוהב אותו מאוד. הספק הוא אם המחיר שאתה משלם שווה את זה".