אמש (ראשון) שודר ב"כאן 11" הפרק האחרון בסדרה של עמרי אסנהיים על המו"לים החשובים של העיתונות הישראלית, הכוחות המעצבים של המפה הפוליטית בישראל - עד לפני לא המון שנים, הכוחות הכמעט בלעדיים שעיצבו אותה.
זו סדרה תיעודית חשובה, שראוי שכל אזרח בישראל יראה כדי להבין כמה מהזרמים שמטלטלים את מציאות חיינו, אבל כמה מהם יראו אותה בפועל?. בתחרות מול "משחקי השף" ב-13, "הכוכב הבא" ב-12, מופע ההשתלחות היומי המכונה "הפטריוטים" בערוץ 14 והדרבי הירושלמי בערוץ הספורט, נדונה הסדרה של אסנהיים להפסד בנוק אאוט.
כלומר, מדובר בערוץ שמשדר תכניות שלעיתים מצליחות להתחרות על לב הקהל, אבל לעיתים נדונו להפסד בקרב על הרייטינג - ועדיין הן נעשות בגלל שהן חשובות. זו אחת המעלות של השידור הציבורי וסיבת קיומו כמעט בכל מדינה דמוקרטית שמכבדת את מוסדותיה, אפילו אם מדובר במדינה קפיטליסטית עד לשרשי ציפורניה.
לא רק השידור הציבורי הוא כזה, יש עוד מוסדות שמתיימרים (תכף נגיע לזה) להגיש לציבור את מה שחשוב, לא רק את מה שפופולרי. הנה למשל אמש, מעט לפני ששודר הפרק האחרון של "המו"לים", ניגנה התזמורת הפילהרמונית את הסימפוניה השביעית של בטהובן.
קדמה לה הופעה של הכנרת הלטבית קריסטינה בלאנאס, וירטואוזית שכל חובב כינור חייב להכיר, כמה חובבי כינור יש בקהל? רוצה לומר, גם התזמורת הפילהרמונית שמנוייה, אזרחים מבוגרים ברובם, לא מפוצצים את הפלטפורמות הדיגיטלית בצילומי סלפי שלהם בהופעה, כנראה לא הייתה שורדת ללא תמיכה ממוסדות המדינה, ממש כמו הבלט הישראלי, האופרה הישראלית, הבימה, הקאמרי, בית לסין וכך הלאה.
מבלי משים מתלכדות שתי הדרכים, זו של המו"לים - או לפחות עובדיהם, העיתונאים, ודרכה של התרבות הנקראת "גבוהה", אל שאלת יסוד אחת, עתיקה כימי המקרא, לאמור: "מי שמך?" - כלומר, מי שמך כדי להגדיר מהי עיתונות חשובה ומהי תרבות גבוהה, ששתיהן זקוקות לכספי ציבור בכדי להתקיים. יש כאן פרדוקס, שהרי הציבור שמקיים הן את התאגיד והן את מוסדות התרבות (אפשר להוסיף לרשימה מוזיאונים, ספריות ועוד) בוחר בכלל בדברים אחרים.
בעידן שאחד מסימני ההיכר שלו, כמעט בכל מקום בעולם, הוא לא רק בעיטה במוסדות הדמוקרטים שעיצבו את הלך הרוח במסדרונות השלטון (גם בממשלות ימין וגם בממשלות שמאל) מאז מלחמת העולם השנייה וכפועל יוצא מהזוועות שהביאה על האנושות, אלא גם התנכרות והתנכלות לכל מה שהוגדר על ידם "חשוב", הרי שהשידור הציבורי הוא מטרה לניגוח ממש כמו התיאטרון והאופרה קודם כל בשם היותו מוסד חשוב בעולם שברית של רשעים מנסה להחריב.
בגרסה הישראלית של התופעה יש טוויסט ייחודי. מלחמה על התרבות הגבוהה הוכרזה כבר מזמן. מירי רגב, שלא תפספס אף פצע בלב החברה הישראלית כדי להידחק לתוכו ולהעלות בו מוגלה, כבר תפסה בתפקידה הקודם כשרת התרבות (עוד בדיחה של נתניהו על חשבון מתנגדיו) את פוטנציאל ההשתלחות בכל מה שהוגדר "חשוב" לפניה. האמירה לפיה היא לא "קוראת צ'כוב" לא נאמרה בספונטניות אלא תוכננה בקפידה, מבקשת להיות פה לכל מי שראה עצמו (בצדק!) מקופח על ידי השלטון הקודם או לא מיוצג מספיק במה שהוגדר פעם "מיינסטרים".
עד כאן נמנענו מלעסוק בפוליטיקה (הפסקה האחרונה היא נגד אחיזת העיניים שמייצרת ומייצגת מירי רגב ולא נגד עמדותיה הפוליטיות - בהנחה שיש כאלה לדוברת-ההתנתקות), אבל בישראל הרי הכל פוליטי ובדור האחרון, הכל גם נחלק לשניים - ר"ב מול רל"ב.
ישראל אתמול
לא בכדי הוזכרה כאן מירי רגב. לא רק מפני שהייתה השרה הקודמת להכריז מלחמה על מוסדות התרבות בישראל, אלא מפני שהיא מייצגת נאמנה את ההבדל בין אידיאולוגיה לפוליטיקה: אתמול היא בעד מלחמת חורמה בארגון טרור, היום היא בעד הסכם הפסקת אש עם אותו ארגון טרור, היום היא בעד סיפוח, אתמול דבררה במרץ את ההתנתקות מעזה.
אין לה חוט שדרה אידיאולוגי זולת זה שמשרת אותה באותו רגע נתון. זו הסיבה שתחקיר הרמזור של דרוקר (אפרופו ערוצי תקשורת גוועים) אודותיה, התקבל בהנהון גם בקרב רוב מצביעי הליכוד, שמכירים את הסחורה שלהם טוב משמקובל לחשוב.
מעל כל זה מרחפת רוח המפקד, בנימין נתניהו. לנתניהו יש אובססיה לתקשורת. בסדרה על המו"לים מתואר לפרטיו הטירוף שבו תפס ראש הממשלה את היריבות בינו לבין מו"ל ידיעות אחרונות, ארנון מוזס, שדחפה אותו לשכנע את הספונסר שלו דאז, המיליארדר שלדון אדלסון, להקים את ישראל היום (שהיום נוקט קו של ימין-לאומי-עצמאי, לדאבון ליבו של נתניהו ורעייתו).
איזה תקשורת אוהב נתניהו? כולנו ראינו ב"ריאיון" שהעניק למקורבו יעקב ברדוגו. בריאיון ההוא לא היה אפילו ניסיון להעמיד פנים כאילו מדובר בעיתונות מקצועית. לא נשאלה אף שאלה שלא סוכמה מראש, ראש הממשלה לא אותגר לרגע במשהו שיחייב אותו להסביר או להצדיק את מעשיו, שום ביקורת לא נמתחה.
גם אם יש מי שסבור שהתקשורת ברובה עוינת את נתניהו, הרי שאפילו הוא לא יכול להצדיק סטנדרטים כה נמוכים של עיתונות-לכאורה שהיא גרועה מדוברות לשמה. הבעיה היא שזו בדיוק העיתונות שנתניהו רוצה.
התאגיד ידע שהוא חשוד מראש. לכן מיומו הראשון הוא הקפיד לייצג פלורליזם תקשורתי. בשעריו באה הגלריה המגוונת ביותר של בעלי תפקידים. אם בעבר קבלו על התקשורת הישראלית שכולה גל"צ פינת גילמן, הרי שתאגיד השידור ייצג בדיוק את ההפך. לעיתים היה נדמה שהגיוון הזה גובה את מחירו.
אני מודה שהסיבה שמהדורת החדשות של כאן 11 לא הפכה לבחירה הראשונה שלי בין מהדורות החדשות, היא איכות הדיווח והדיון באולפן. התחברתי אליה לרוב רק לאחר שבערוצים המסחריים יצאו להפסקת פרסומות, שכן (בהכללה) כתבות המגזין שלה הן ארוכות וטובות לאין ערוך משל המתחרים.
כלומר, מראש ידענו שהקרב על השידור הציבורי בהובלת שר התקשורת, אינו ענייני אלא פוליטי ואינו אידיאולוגי אלא מוכוון לשרת רק איש אחד, קצת כמו כל ממשלת ישראל הנוכחית. איך יודעים? לפי רשימת החיסול שהופצה בין פעילי הליכוד.
מדובר ברשימה פסולה גם לו הייתה ממיינת את השמות שבה לפי עמדתם בסוגיות עקרוניות, אבל היא אפילו לא מתיימרת לעשות את זה, אלא רק לחלק את השמות הרשומים בה למי שתומך בנתניהו ולמי שמעז, אוי לעיניים שכך רואות ולאוזניים שכך שומעות, להטיל בו ספק - ולו הקל שבקלים.
כלומר, להתקפה על מוסדות התרבות הקלאסיים, כאלה שנותנים במה לא למה שפופולרי (שהרי זה אינו זקוק לדחיפה אלא נישא על כוחות השוק) אלא גם למה שחשוב שיתקיים למרות - ואולי אף בגלל - שאינו כזה, נוספה התקפה פוליטית על התאגיד שנמצא בתפר שבין תרבות לאקטואליה. אם אתם שומעים רעש מסתורי שמגיע מלמטה, הרי שאלה זאב ז'בוטינסקי ומנחם בגין שמתהפכים בקברם, מעידים שפעם היה כאן ימין אידיאולוגי שאינו אנטי דמוקרטי.
הקמפיין הגועלי
בקמפיין מכוער במיוחד נחשף שכרם של בעלי תפקידים בשירות הציבורי. זה היה מדהים: שרים שמשתכרים אף יותר מבכירי השירות הציבורי בעודם מכהנים במשרדים פיקטיביים, כלומר - שאינם מבזבזים רק את שכרם המיותר אלא אף את תקציב המעטפת: עוזרים, פקידים, נהגים, מאבטחים, משרדים ועוד - מיליונים רבים שנדרשים עתה במקומות אחרים, התגוללו על עיתונאים מוערכים שעבדו כל חייהם בשכר זעום יחסית, כדי להגיע למעמד שבו יוכלו לזקוף קצת את הראש גם כשהם נכנסים לבנק.
רוב המשכורות - ואלה עוד משכורות הבכירים, נעו סביב 40 אלף שקל לחודש, כלומר קצת מעל ל-20 אלף שקל נטו. שכר גבוה, אבל לא מופרך - ובכל מקרה נמוך לא רק משכר שרים אלא גם משכר חברי כנסת (שעובדים רק 8 חודשים בשנה, גם אלה לרוב רק על הנייר), לא מכסה אפילו את עלות כרטיסי הטיסה של המאבטחים בטיסה מיותרת של שר, על חשבוננו לחו"ל.
כלומר, גם הטיעון לבזבוז כספי ציבור (מבלי לגרוע מחשיבותו של כל דיון כזה לגבי כל מוסד ציבורי - מבית הנשיא ועד למתנ"ס השכונתי) הוא בטל בשישים כשהוא מובא אל השולחן על ידי מי שהפכו את החיים על חשבון הציבור לקריירה.
קשה לשכנע את הציבור בישראל, שבחלקו (אולי אפילו הגדול) עדיין מאמין בדמוקרטיה, לצאת למאבק על חשיבותו של תאגיד שידור שבחלון הראווה שלו נמצא ערוץ שרובנו לא צופים בו (כצופה לא אדוק אבל די קבוע, אעיד שרוב תכניו מעניינים הרבה יותר משמעיד מספר הצופים בו).
בלי בג"ץ ובלי "כאן"
בימים שבהם מאיימים פה בגלוי על בג"ץ (אותו שר אגב, ללמדנו שלא בכדי הוא הופקד על התקשורת מטעם מי שהפקיד), אולי המוסד החוקתי החשוב ביותר שלנו, בהיעדרה של חוקה שתגביל את "רצון העם" כפי שהוא מתבטא בכנסת, נפס השידור הציבורי אולי כפיון שצריך להקריב כדי לשמור על המלכה. ולא היא: הוא חלק מאותה דמוקרטיה שאותה אנו נאבקים כדי לשמר.
ברוח הימים האלה וכדי שיהיה ברור עד כמה חשובה הישרדותו של השידור הציבורי (שאגב, מעולם לא הייתי חלק ממנו זולת ארבע הופעות אורח ביומן של יום שישי בהנחיית גאולה אבן, אי שם לפני בערך 17-18 שנים) נאמר כך:
כשם שאנו מסבירים לחברינו במערב, שלפעמים נדמה שהיו מוכנים להקריב את ישראל כדי לקנות לעצמם שקט ממיעוט מוסלמי אלים בארצותיהם, שאם תיפול תל אביב לא יהיה קיום גם לפריז, ברלין, אמסטרדם ולונדון. כך גם באשר לשידור הציבורי: במקום שבו לא יהיה תאגיד שידור, לא יהיה לבסוף גם בית משפט עליון - ובהמשך גם לא תזמורת פילהרמונית, תיאטרון, אופרה, קולנוע ועוד. זה אולי לא קרב לחיים, אבל זהו קרב על טעם החיים, זה שהופך מר מיום ליום במדינה שלוקה במחלה אוטואימונית.