ערמונית מהאש: נתניהו הכניס מדינה שלמה לחדר הניתוח - את מי זה משרת?

מביך ככל שזה יהיה, מדינה שלמה התעסקה אמש (ראשון) בבלוטת הערמונית של גבר בן 75, כולל איורים מפורטים. שום דבר לא נסתר מעיניה של התקשורת, שחדרה כמצלמה מיקרוסקופית לצינור השופכה של האיש.

חדריה לפרטיות? ובכן, כאן הדברים הופכים להיות מורכבים בהרבה מניתוח להסרת אותה בלוטה, שעל פי הרופאים - שעמדו יפה בשורה ודקלמו הצהרה מוכנה מראש (לא בתמונה: עיתון עם התאריך של היום) - הורחקה בהצלחה מגופו של האיש הבא בימים.

אפשר להגיד על התקשורת בישראל הרבה דברים, חלקם רעים, חלק מהרעים אף נכון, אבל פעם הייתה לה את מידת הריחוק הנדרשת מכל מני עניינים שהוגדרו כפרטיים. העניינים הללו כללו בעיקר שני תחומים: משפחתי ורפואי. סרטן ורומנים נשארו לרוב על רצפת חדר העריכה. פה ושם זכו לכותרת רומזת, לפעמים אפילו מפורשת, בעיקר כשאמורים הדברים ב"העולם הזה", שבכוונה בלבל בין הטלת ספק למציצנות.

באופן די מדהים, מי שהוציא את הערמונים מן האש, עבור התקשורת הישראלית, היה בנימין נתניהו של פעם, באותו ריאיון מפורסם אצל נסים משעל, עת טען שהוא נסחט על רקע רומן שניהל.

היו שטענו אז שנתניהו טעה בתום לב, שאחרי שנים רבות של חיים בארצות הברית הוא ניסה לשעתק את מוטיב מירוק החטאים של פוליטיקאי שמרן שנתפס עם המכנסיים למטה, אוחז ביד אשתו הנאמנה ומתנצל בפניה ובפני בוחריו בדמעות. היו גם אחרים שהאשימו את נתניהו בציניות מחושבת, שכן קלטת (ככל הנראה) מעולם לא הייתה, אבל בישראל המצ'ואיסטית של ראשית שנות התשעים, התגמול על "לרוץ לספר לחבר'ה" היה גדול מהמחיר.

היו מניעיו של נתניהו "ההוא" אשר היו, דבר אחד בטוח: הוא הפך את העיסוק התקשורתי בחיי המשפחה של פוליטיקאים בכירים ללגיטימי. לא אמורים הדברים רק בכל הקשור לניהול רומן מחוץ למסגרת המשפחתית אגב, אלא גם במעין רצון לחקות את משפחת קנדי ולייצר שושלת של ידוענים, שכוללת בראש ובראשונה את אשתו ושניים מילדיו.

רוצה לומר - מי שהזמין את התקשורת אל ביתו כדי להציג לה חיזיון של משפחה מושלמת, לא יכול להתלונן אחר כך, כפי שעשה לימים, שבולשים אחרי רעייתו ובנו במיאמי. גם בכל הקשור לסודיות רפואית, נתניהו אחראי במידה רבה לסיקור הפולשני-משהו שאפיין את הניתוח שעבר להסרת בלוטת הערמונית.

אפשר להתווכח האם מצב בריאותו של ראש ממשלה בישראל הוא עניין לציבור. מה שאי אפשר לחלוק עליו הוא שהתקשורת הישראלית, בהכללה, נהגה בדיסקרטיות בבריאותם של המנהיגים.

אז נכון, בעידן שבו לכל "שמועתי" יש חשבונות פייסבוק, אינסטגרם, טיקטוק ואיקס, מידע כאילו-אמין כבר לא נלחש מפה לאוזן אלא מקבל פומבי. ובכל זאת, אמצעי התקשורת הוותיקים והממוסדים יותר, נהגו בכבוד בפרטיותם של פוליטיקאים, ככל שהדבר נגע למצבם הרפואי.

הסרטן של גולדה היה ידוע לרוב העם, אבל לא סוקר בתקשורת. כך גם מחת הלב של מנחם בגין. מתנגדיו של בגין גרסו ברשעות שראשי התיבות מח"ל, פירושם "מנחם חולה לב", אבל היה מדובר בהקנטה בלבד: תקשורת המיינסטרים כמעט לא נדרשה לעניין: החלקתו של בגין באמבטיה שכתוצאה ממנה שבר את רגלו, סוקרה בהרחבה לעומת בעיות הלב שלו שכמעט לא נדונו בפומבי.

עד לנתניהו, היה נתון פרסום דבר מחלתו של מנהיג להחלטתו. אהוד אולמרט למשל מסר דיווח די מפורט על הגידול הסרטני שהתגלה בבלוטת הערמונית שלו (נותח לאחר סיום כהונתו), אבל התקשורת, שהתרגלה לפלוש לחייהם של ידוענים מתחומים אחרים, נזהרה בכבודם של מנהיגים פוליטיים.

ואז הגיע נתניהו. אם את ההשראה לחשיפת חיי המשפחה שלו בתקשורת, קיבל נתניהו ממנהיגים אמריקאיים, הרי שאת "אי אמירת האמת" (ביטוי עדין), הוא למד ממנהיג אחר, ולדימיר פוטין. התזה הפוטיניסטית גורסת שככל שאתה נראה חזק יותר פיזית, כך אתה מקרין על סביבתך.

אמנם מי שיעלעל בספרי ההיסטוריה עד לתמונות של מנהיגי המדינות שניצחו את גרמניה הנאצית יגלה משותק חלקית (סטאלין), מרותק לכיסא גלגלים (רוזוולט) ולוקה בהשמנת יתר ששתה ועישן ללא הפסקה (צ'רצ'יל), אבל כנראה שלפחות מהבחינה הזאת עולם הדימויים שלנו נסוג לאחור, עד שאנו נוטים להתבלבל בין שלמות פיזית לתעצומות נפש.

פוטין מצטלם כשהוא רכוב, ללא חולצה, על סוס או כשהוא מפיל "יריב" על מזרן הג'ודו ואצל נתניהו מתבטאת אותה תופעה בדיוק במתינות יחסית - למשל שיער סגלגל שמסודר בקפידה כדי לכסות על קרחת, איפור מוגזם ועוד.

עד כאן יש רק ניסיון לגיטימי ליפות את המציאות (אם תרצו, הארכה של האינסטינקט הגברי לנפח את החזה ולהכניס, ככל שניתן, את הבטן). רק שבשלב כלשהו עבר נתניהו לשקרים גסים. השיא היה כאשר הציג בעיה לבבית שבעקבותיה הושתל בגופו קוצב לב, כ"התייבשות".

השקר הזה גרם לתקשורת לחפור קצת יותר מכפי שהיא עושה בדרך כלל ולשאול האם מי שהסתיר מהציבור בעיות בלב, במסווה של "התייבשות", גם מעלים ממנו (למשל) קטטר? התשובה היא אינה מעניינו של הטור הזה, אבל התהליך שבעזרתו הוליך נתניהו תקשורת סולידית-יחסית, מהטרקלין - פעם אל חדר המיטות ופעם אל חדר בית החולים - היא ברורה.

על כן אין לו זכות להתלונן עליה: לא כשהיא מדווחת על מעללי בנו במיאמי (גם בדיווחים שעוסקים ביאיר נתניהו ניכרת מידה רבה של איפוק והגינות תקשורתית), על התעמרותה-לכאורה של אשתו בעובדי משק הבית ובעיקר כאשר היא שואלת האם המידע שנמסר לציבור בנוגע לבלוטת הערמונית שלו הוא האמת, כל האמת ורק האמת.

הפטיש שלו לסיקור אוהד, זה שהביא אותו אל ספסל הנאשמים, הוא גם ששרטט מחדש את גבולות הסיקור התקשורתי.