כמו בתיאורים של כ"ט בנובמבר, מדינה שלמה נצמדה אתמול (שבת) למסכים. יצא לי לחלוף ליד דיזנגוף-סנטר, כמה דקות אחרי השעה 11 בבוקר והמראות הזכירו אירועים שעליהם שמעתי בילדותי: משמחת הניצחון באותה הצבעה באו"ם או הגול ההוא של סטלמך לרשת הסובייטית.
זעקות "יש" נשמעו כמעט מכל עבר ואנשים אולי לא התחבקו ברחובות ורקדו "הורה", אבל החליפו חיוכים עם זרים גמורים, במונחי לב תל אביב, מדובר בהפגנת חיבה יוצאת דופן.
הרגע הזה היה גם שיא של מרתון שידורים - ובינינו, גם אחד הבודדים שבהם שהיה שווה צפייה, שכן מי שצפה באולפני הערוצים 11-13 (למרבה המזל ערוץ 14 לא משדר במהלך השבת) חש שהוא צופה באותה מהדורת חדשות ב"לופ".
אפשר להעריך את ההיערכות, את ריבוי נקודות השידור, את מספר הכתבים שנאלצו לעבוד בסוף השבוע - ואפשר גם לומר בכנות שזה קצת נמאס: שלא צריך לשדר גם מכיכר החטופים, גם מבית החולים (שיבא בשבוע שעבר, בילינסון בשבת), גם מקהילת מפוני ניר עוז (למען הסר ספק, הטענה היא בשום אופן היא אינה לקהילה שספגה את האסון הכבד ביותר בין כל אותם אסונות שאירעו באותו היום).
ההתרגשות האדירה שגרמו ארבע נשים צעירות למדינה שלמה, לא הייתה נפגעת כהוא זה גם אם אחד הערוצים היה מוותר על ריאיון עם חברה מבית הספר היסודי, בן דוד מדרגה שלישית או שכן. מה גם שכל זה מתודלק בריגושים מלאכותיים: "עוד מעט תפורסם הרשימה", "בעוד זמן קצר יחלו הבדיקות הרפואיות" - וכך הלאה, חלק ידיעות אמת שאפשר היה לחסוך מהצופים, חלק הם הבל הבלים (כמו: "בקרוב תפורסם הרשימה המלאה של החטופים החיים" כלומר, הלוואי - אבל איש אינו יכול לדעת).
ארבע בנות, שלושה גנרלים
מאחר שנדמה שאין ישראלי שלא התרגש עד עמקי נשמתו, נניח רגע לפדויות השבי ונפנה את המבט אל הקמפיין הסמוי הגדול ביותר שמתנהל בימים אלה בתקשורת הישראלית. כי אם את המסע של ארבע התצפיתניות מעזה לישראל אפשר להכתיר בכותרת "ושבו בנות לגבולן", איך נכתיר את מסעם של שלושה גנרלים, האחראים הישירים למראות הקשים שמלווים אותנו כבר כמעט 16 חודשים, אל חיק הקונצנזוס?
אם כך, בשולי הדברים, הנה שלושה שמות שכדאי לזכור, למרות שככל הנראה טרם שכחתם: הרצי הלוי, אהרון חליוה וירון פינקלמן, שלושתם גנרלים, שלושתם התפטרו, אחד מהם רמטכ"ל - ושלושתם נמצאים בשלבים שונים של קמפיין ההלבנה שלהם, מתוך כוונה להשיק בעתיד את פרק ב' שלהם, פרק שאסור לציבור הישראלי לאפשר להם לפתוח.
איך יודעים שבא קמפיין? פתאום מסתננות לתקשורת כל מיני ידיעות שלכאורה אין להן פשר וקשר, פתאום "דולפים" כל מני פרטים שלא היו ידועים עד כה, כמו למשל שלגורמים הפיקודיים היה את כל המידע הזמין כדי להיערך אחרת לבוקר הנורא של 7 באוקטובר.
לחלק מאותם "מידעים" אחראים מקורות אנושיים, אלה שכה חסרו לישראל בימים שלפני אותו בוקר מר ונמהר ולכולם יש אינטרס ברור אחד, להפחית מאשמתו של מי שהיה ראש אמ"ן, אלוף במיל' אהרון חליוה.
חליוה היה ראשון הבכירים שפרשו, טקטיקה מעניינת ויוצאת דופן. אם שני השמות האחרים שנמנו לעיל משכו עד שהכתם הגדול שדבק בהם יולבן מעט בעזרת כמה תמונות ניצחון, הרי שחליוה בחר להיעלם מוקדם יחסית, לארגן לעצמו ערב פרישה בנוסח "חיים שכאלה" עם נאום שלוקח אחריות, אבל מסכת שמותירה לאחרים להזכיר תחנות מפוארות יותר בחייו. מי שחשב שבכך תם הטקס, צריך לשאול את עצמו מי אחראים לידיעות שמהללות לפתע את המודיעין המשובח שהיה מונח לפתחם של מקבלי ההחלטות.
תעודת אחריות
תכף נעבור לרמטכ"ל ולמפקד פיקוד דרום, אבל קודם כל נתעכב על מה שמגיע בדין: אדם הופך מטוראי לאלוף (קל וחומר רב אלוף)לא רק בזכות כישורים פוליטיים שהכרחיים ברמות הגבוהות של הפיקוד הבכיר, אלא גם בזכות אומץ לב, גבורה, מבצעים בשטח האויב ועוד.
לא ניקח דבר מאלה משלושת הגנרלים האמורים - ועם זאת נזכיר שכל אלה הם בדיוק הסיבה לכך שלמרות שהם אחראים ישירים למחדל הגדול ביותר בתולדות צה"ל, הם אינם עומדים למשפט, אלא לכל היותר למשפט הציבור, אולי גם לחקירתה של ועדה כלשהי. הפנסיה שלהם לא תיפגע, דרגותיהם לא ישללו - ואיש כמובן (מלבד כמה מטורללים, או גרוע מכך - מלאכי חבלה שמטופחים בידי מי שאשם אף יותר מהם וכרגע מנסה לחמוק מחקירה) לא חושב שהם פעלו במזיד.
ולמרות כל אלה, מסע ההלבנה שהם עוברים עתה, בשיתוף גורמים בכירים בתקשורת, מעורר את רפלקס ההקאה. אין כמעט אדם עם גישה למיקרופון או מקלדת שלא דיבר בשבחו של הרצי הלוי. איזה אדם מוסרי הוא, איזה איש נפלא, איזה לוחם נועז ומפקד נערץ - וגם דברים מפורשים יותר על האופן הנהדר שבו ניהל את המלחמה. ההגונים שבין הקמפיינרים, מניר דבורי ועד לנדב אייל, הזכירו גם את מידת אחריותו לשעתה הקשה של ישראל, אבל גם אז היה זה לרוב בנשימה אחת עם שירי הלל ללקיחת האחריות שלו.
כך קיבלנו, בבית השני של השירים, משפטים שלצד חלקו של הלוי באחריות הפיקודית לנעשה באותו בוקר של שבת וחג (חלקו? הלו, איך אפשר להגיד - בצדק מוחלט - על ראש הממשלה "אתה הראש אתה אשם", אבל כשמדובר בראש המערכת הצבאית להזכיר רק את "חלקו" באחריות?), מדגישים את העובדה שהוא "היה הראשון לקחת אחריות"...
אז נכון שבמדינת הסטנדרטים הנמוכים לקיחת אחריות, אפילו היא מילולית וריקה מתוכן, היא צעד אחד בכיוון הנכון יותר משעשה כל גורם מדיני, לרבות "גורם מדיני בכיר", אבל מכאן ועד להלל את המובן מאליו, הדרך עודנה ארוכה.
"חשוב היה לו לפרוש אחרי שצה"ל ניצח, על רקע תמונות החטופים משתחררים" - משפט שחזר על עצמו בהקשר של הרצי הלוי, שוב ושוב באולפנים של רשת וקשת. והצופה הנבון, אם מוחו לא התרוקן מכל הבלי הסניגורים, ישב מול המסך ולא ידע את נפשו מרוב מבוכה: ניצחון? חטופים משתחררים? והרי לא היינו מגיעים לאלה אלמלא היה נוחר בשמירה או לכל הפחות לא טועה עד כדי כך בשיקול הדעת.
והנה ביום שישי הצטרף לקמפיין מפקד פיקוד הדרום, האלוף ירון פינקלמן, זה שמכתב ההתפטרות שלו - שהיה צריך להימסר כבר ב-8 באוקטובר 2023 - "דלף" לתקשורת במקביל להתפטרות הרמטכ"ל.
זה החל עם דיון באולפן שישי (שהיה משמים, כלומר כל המשדר, לא רק הדיון הזה) בסביבות השעה תשע בערב שבת. הדיון היה אמור להתמקד בהתפטרותו של אחד האחראים המרכזיים, אם לא המרכזי שבהם, למחדל הצבאי הגדול ביותר בתולדות ההיסטוריה הצבאית שלנו.
במקום זה קיבלנו פסטיבל תודות ללוקח האחריות הנודע, תוך התעכבות על שתי נקודות: האחת - שלא יצא לחופשה אפילו ליום אחד מאז פרוץ המלחמה (נכון ואולי אף ראוי להערכה, רק עד שנזכרים שבגלל שבירת השמירה שלו, יש רבים שלא יצאו עוד לחופשה לעולם) והשנייה, תיעוד וידיאו שלו משוחח בקשר עם בנו, קצין ביחידה מובחרת, במהלך הלחימה.
השיחה התקיימה לפי הנדב"ר (נוהל דיבור בקשר) הצה"לי ולא הכילה ביטויי קרבה למעט "נתראה בבית" שהפטיר הבן בסופה. שוב, מעורר הערכה הן לאב והן לבנו, אבל רק עוד כל עוד ברקע עומד תלוי הזיכרון של בנים שלא יראו עוד את אבותיהם ואבות שלא יראו עוד את בניהם.
אילו בכך היה תם הקמפיין, ניחא, רק שהוא נמשך ביתר שאת גם אל תוך חדשות השבת, עת שוחרר לתקשורת וידיאו נוסף (חדשות 12), הפעם של האלוף פינקלמן בחפ"ק, ברגע שבו נראו ארבע התצפיתניות מנופפות לשלום במהלך ה"טקס" שארגן להן חמאס. "איזה גיבורות, איזה גיבורות" נראה ונשמע פינקלמן ממלמל.
אכן גיבורות
פינקלמן כמובן צודק, רק שהן לא היו נדרשות לגבורה העילאית הזאת אלמלא היו נחטפות מתחת לאפו המדמם של פיקוד הדרום שלו - ואלה עוד בנות המזל, כי אילו היה צדק בעולמות החדשות, הייתה אפילו תמונת הניצחון הזאת משודרת על מסך מפוצל, שאת חציו היה תופס אביה של רוני אשל שברגע של כנות הודה (12) שהוא מקנא, כדי להזכיר לכולנו שבין מאות חללי צה"ל ביום ההוא ומאות האזרחים שנטבחו, היו גם 54 נופלים בהגנה על מוצב נחל עוז, כולל 16 תצפיתניות.
מה הוא מרגיש נוכח קמפיין ההלבנה של מי שאחראים לנפילת בתו? ייאמר לזכות ערוץ 12 שהשאלה אכן נשאלה (וזכתה למענה אצילי), אבל היא נשאלה בפן הרכילותי-כמעט, אפרופו חגיגות השמחה של משפחות השבות, לא נוכח קמפיין הטיהור של הגנרלים שמתנהל ממש מאותו האולפן.
קל לנחש מה עומד מאחורי התייצבות התקשורת הממוסדת מאחורי אלופי צה"ל. העובדה שהאשמתם של אלו בלבד משרתת את מי שחפץ להפיל עליהם את התיק, אותו אחד שכאשר קיווה לשוב ולהיות ראש ממשלה, הסביר לנו שבמדינת ישראל יש רק אחראי אחד, ראש הממשלה. זה נכון כמובן, אבל מתקשורת נבונה ובעיקר אחראית כלפי קהל הצרכנים שלה היה מצופה שיידעו לא להרפות מנתניהו גם מבלי לשבח את חליוה, פינקלמן והלוי, בבחינת לא "או או", אלא "גם וגם".
ועל כן ננסה אנו, במנדט הקטן שניתן לנו, לתקן מעט את המעוות ולסיים את הסקירה הזאת עם הדבר הקרוב ביותר לתמונת ניצחון שיש לנו: לא של שלושה גנרלים שמבקשים להלבין עצמם לקראת פרק ב', אלא של ארבע נשים צעירות ואמיצות, שעמדו על הבמה שנועדה להשפיל אותן ואת כולנו, נופפו לשלום ופיזרו חיוכים לכל עבר.
אותן חיילות שבבוקר שבו נרדמו אהרון חליוה, ירון פינקלמן והרצי הלוי בשמירה, עמדו פצועות ומבוהלות ושאלו "למה?" וכמאמר השיר (רותי ספרוני): "וכל הגדולים וכל החכמים עמדו חיוורי פנים ולא מצאו תשובה".