האירוויזיון כאידיוט שימושי: איך הפך המקום השני בתחרות זמר למצעד איוולת תקשורתי?

אם תשאלו ברחובות ערי אירופה, בהכללה, האם מישהו יודע מה אירע לפני כמה ימים בתחרות האירוויזיון - יורו-וויז'ן סונג קונטסט, סביר שתגדלו שחלק גדול מהתושבים לא שמע מעולם על האירוע, אחרים שמעו אבל לא צפו ול-90% מהיתר לא ממש אכפת. יש מדינות מעורבות יותר, יש פחות, אבל זה קצת כמו היורוליג בכדורסל: תשאל ספרדי, איטלקי או יווני - תקבל תשובה מעורבת יותר. שאל הולנדי או אנגלי - ותקבל משיכה בכתפיים.

לא באה ההקדמה הזאת אלא כדי לומר שכרגיל, אנחנו קצת מגזימים. כלומר, ההפרעה הדו-קוטבית שבמסגרתה אנחנו, הישראלים, צמאים לחיבוק מהעולם, להכרה בהיותנו אירופאים (כנחמה על כך שאנו עצם בגרונו של המזרח התיכון) - כל זה מצד אחד. מהצד השני כולם אנטישמיים, שונאי ישראל - והלוואי שנזכה רק כדי לתקוע להם אצבע בעין. ובכן, כל זה, קצת העביר אותנו על דעתנו.

לא ניקח מישראל, בטח שלא מיובל רפאל, את ההישג הנאה בדמות זכייה במקום השני בתחרות, לא נוותר על הפיתוי לחקור קצת את ההבדל בין דעת צוותי השיפוט לטעם הקהל (מיד נעשה זאת), אבל קודם כל קצת פרופורציות: חשיבות האירוע היא בערך ברמת הרלוונטיות של השידור הציבורי באשר הוא בעולם. בישראל זיהה גוף שידור מסחרי (קשת 12) את הפוטנציאל, חיבר את האירוע לריאליטי מוזיקלי ("כוכב נולד" במקור שהיה ל"הכוכב הבא לאירוויזיון") והצליח להפיח רוח חיים בסוס מת.

ואף על פי כן נוע תנוע. כלומר - למרות כל האמור לעיל, יש חשיבות לתחרות - פחות כאירוע מוזיקלי (להקת "אבבא" היא כמעט הראשונה, האחרונה והיחידה שהפכה לתופעה מוזיקלית מוכרת אחרי זכייה בתחרות, עם כל הכבוד לפראנס גאל וג'וני לוגאן) ויותר כאירוע ייצוגי.

נכון שגם אז לא ברור בדיוק מה הוא מייצג ואפשר להניח שאלמלא אומץ בחום על ידי הקהילה הגאה, היה נותר זיכרון עמום, גלויה מן העבר כמו למשל פסטיבל סן-רמו או "גביע ערי הירידים" בכדורגל (שהיה לימים לגביע אופ"א שפוצל לליגה האירופית ולקונפרנס-ליג), אבל חשיבותו נגזרת גם מזו שמייחסים לה אויבי ישראל.

כלומר - אם הוא חשוב דיו בכדי שפרו-פלסטינים ינהלו את המאבק בישראל מעל לפלטפורמה שלו, אזי הוא חשוב דיו כדי שאף אנו נייחס לו מידה של רלוונטיות אקטואלית.

זה בדיוק מה שעשו אחדים מאתנו, ביניהם אני, כשכתבנו למחרת היום על הפער הבלתי נתפש בין הכרעות צוותי השיפוט השונים, שחלקם העניק לישראל ניקוד נמוך באופן לא סביר לרמתו של השיר (עד כמה שאני כבר יכול לשפוט על פי משמע אוזניי), לאהבה הגדולה שקיבל מהקהל.

סברתי שלשום ואני סבור גם היום, שהפער הזה משקף, באופן סימבולי אך שריר וקיים, את הפער בין דעתו של הציבור באירופה (תכף ננסה לרדת לרזולוציות), כלומר של האדם ברחוב (בתנאי שהאדם הזה הוא לבן ונוצרי) לבין דעת הממסד - בין אם מדובר בממשלה, בבית הדין הבינלאומי בהאג, בפרלמנט האירופי, בחלק גדול מהמוסדות האקדמיים שמחרים את ישראל וכך הלאה, גופים שיש להם אג'נדה כמו-ליברלית או חשש מאי-יציבות במדינתם, בשל מספר גדול של מהגרים מוסלמים.

כך כתב עיתונאי ומגיש "כאן 11", עקיבא נוביק, בחשבון הטוויטר (איקס) שלו: "זאת שנה שלישית בקציפות ש'צוותי השיפוט' באירופה הולכים נגד רצון הצופים והמצביעים בכל היבשת..." כאן מונה נוביק כמה דוגמאות ומסכם: ב- 2025 יובל רפאל ניצחה בציבור והפסידה בגלל השופטים. זה הזמן לרפורמה".

"יש את דעת האליטה נקרא לה, העיתונות, התקשורת, אולי אנשי האומנות, ויש את העם האירופאי שכן מבין את הסיפור הישראלי... והם עושים דווקא לאליטה ומצביעים לנו ואוהבים אותנו" אמר יואב צפיר, בעל עניין (תכף נסביר), בריאיון ל- ynet.

נתחיל מצפיר: את הפסקה דלעיל הוא מסיים בקריאה להסברה הישראלית להשקיע יותר באירוויזיון. מה שצפיר לא מגלה הוא שיש לו אינטרס גדול, כמפיק, להפוך את הנושא לעניין לאומי. באשר ליתר? יש כאן עירוב של גרעין אמת עם בורות לשמה.

"עם אירופאי" הוא המצאה שלו. איזה אירופה? הקתולית, הפרוטסטנטית, היוונית אורתודוכסית או האנגליקנית? לו היה צפיר בודק הוא היה מגלה שאלה שפכו את דמם של אלה יותר ממשפכו דם יהודים ובנוסף היה מוצא שהאיבה ההיסטורית בין חלק ממדינות אירופה גוברת על זו שקיימת, אפילו היום, בינינו לבין הפלסטינים.

אז איך "גרעין של אמת"? ובכן. צפיר לא לגמרי טועה: יש בהחלט ציבור לא מבוטל ברחבי אירופה שפשוט נמאס לו. נמאס לו מכך שקריאות מואזין מחליפות צלצולי פעמוני כנסיות, נמאס לו מפרברים שלמים שמשולטים בערבית, נמאס לו ממהגרים מוסלמים שלא מבקשים להשתלב ולהיטמע, להודות לאלוהים על מזלם הטוב שהביא אותם אל סיר הבשר - אלא מכריזים בריש גלי על כוונתם להחיל את חוקי השריעה על הכופרים... פייר? לא צריך להיות תומך נלהב של מפלגות הימין הקיצוני כדי להתעצבן.

יושבת אותה משפחה לבנה ונוצרית, קצת שמרנית בביתה, רואה את התחרות וחושבת שזמרים-זמרות סרי מגדר הם עסק די מעצבן, אבל מעצבן פחות מהערבי שמפגין עם דגל פלסטין מחוץ לאולם. ממול הם רואים את הישראלים עושים למוסלמים בדיוק את מה שצריך, אחרי שאלה עשו להם (כלומר לנו) ב- 7 באוקטובר, את מה שהם הכי חוששים שיקרה גם אצלם - וקונה בהתלהבות שיר מתוצרת ישראל.


כמובן שבסופו של דבר מדובר בתחרות זמר, כמובן שמדובר בשיר ישראלי די מוצלח, ברור שזו לא הצבעת תמיכה גורפת בישראל של כל אזרחי אירופה (העם האירופאי" כפי שמכנה אותם צפיר), אבל כן, יש כאן נכונות לרכוש משהו מתוצרת ישראל שאותו מדינתם הרשמית (כפי שהיא מיוצגת בידי חבר שופטים שהוא ברית בין כוהני-נצנצים לפוליטרוקים נוסח ערוץ 1 של ימי רוממה העליזים), החליטה להחרים.

העובדה שמדינות באירופה לא יכולות לעכל את ההישג הישראלי - ובעיקר את הפער בין טעם הקהל לטעם צוותי השיפוט, הוא הוכחה טובה לכך שיש דברים בגו.

מהם אותם דברים? בזהירות נאמר שהם מתקיימים בכל מקום בעולם שבו יש מתח בין האליטות בתקשורתיות, האקדמיות, המשפטיות וכך הלאה, לבין ערכים שמרניים שחלקם אהוד, שלא לומר קדוש, בעיני הציבור הרחב.

זה מסביר לא מעט תופעות פוליטיות שאנו רואים מסביב לעולם, אבל גם מספק תחמושת לסוכני כאוס - מעסקן פוליטי, חרוץ ומרושע כמו יריב לוין בישראל ועד איש עסקים עשיר כקורח ומגלומן בארה"ב כאילון מאסק, שניהם מבקשים לרתום זעם על ערכים שמרניים שאבדו כדי לרסק מערכת לצרכיהם-הם.

בשולי הדברים, באולפן של רביב דרוקר ברשת 13 ההולכת ונמחקת מתודעת הציבור, התנהל דיון שלא היה מבייש את אתר הקונספירציות "עדנה קרנבל". דרוקר פתח ולעג לכל מי שרואה בהצבעה באירוויזיון משום תמיכה במדיניות הישראלית. האירופים מתרחקים מישראל, כך קבע והוסיף: "יש סקרים".
אז יכול להיות שבאמת יש סקרים, רק להגיד שיש כאלה בלי יכולת לצטט מהם, מתאים לאולפן הפטריוטים הרבה יותר מאשר לפאנל של "אזור מלחמה" - ואולי בעצם לא?

כי מיד אחר כך הועלתה תאוריית קונספירציה לפיה ישראלים ששוהים בחו"ל הצביעו בהמוניהם לישראל מהמדינות בהן הן שוהים - ובכך היטו את ההצבעה. זה אמין בערך כמו הסקופ לפיו בעלה של שקמה ברסלר גילה ליחיא סינוואר איפה המפתחות של הצוללת. אבל אורי משגב ורזי ברקאי הנהנו בהסכמה, אז זה כנראה נכון.

ללמדנו שגם בשמאל הישראלי, זה שנחשב פעם לשקול ומנומק הרבה יותר מיריביו, פשתה בדיוק אותה רוח שמוכנה לקבל כל קונספירציה, כמו שני צדדים שמרוב ריב לא שמו לב לכך שהם הופכים דומים ליריביהם (אפשר להחיל את זה גם על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, נכוח דרישת שרים בקבינט להרעיב למוות את ילדי עזה).

בתוך כל מצעד האיוולת הזה, לא שמנו לב להערות שוליים, כמו הנטייה של יוצרת מוכשרת כמו קרן פלס לזעוק בכל דקה עגולה "עם ישראל חי", שהיה למקבילה הלאומית של פקאצה שמתמודדת במאסטר-שף, דוחפת לתנור בצק לפוקאצ'ה וממלמלת "בעזרת השם נעשה ונצליח".

אבל די, יש גבול לכמה טיפשות אפשר להכיל. אז נסתפק בזה שאחלה שיר ישראלי כמעט שזכה בתחרות אירופית לא מאוד חשובה, לימד אותנו משהו על הפער בין טעם הקהל לטעם המורמים-ממנו-מטעם עצמם, אבל לא מצדיק לא את המהפכה המשפטית, לא השקעה של ההסברה הישראלית בעסק הפרטי של יואב צפיר - ובטח לא את הפיכת הפאנל של רביב דרוקר למשהו שניחן בסטנדרטים העיתונאיים של עמוד הטוויטר-איקס של יאיר נתניהו.