65% מצרכני התקשורת בישראל שבורים שלא צריך להראות יותר את המצב בעזה ושהסיקור הישראלי מספק. 40% סבורים שהסיקור בערוצים 12-13 מוטה לטובת אוכלוסיית עזה, כך עולה מסקר מקיף שערך מרכז "אקורד" באוניברסיטה העברית ופורסם השבוע בוואלה.
למרות זאת, די ברור לכולנו שהעובדה שגם מי שנחשבו לתומכים ותיקים של ישראל פונים עתה נגדה (או לפחות מושכים בכתפיהם במבוכה), מקורה בפער שבין סיקור המלחמה בעזה בתקשורת הישראלית, כפי שהיא נראית בכל סלון בישראל, לבין המראות (והדרך) שבה מוצג הקונפליקט בתקשורת הזרה.
ניתן הנחת-מקורבים מראש לציבור הישראלי: חלק מהתקשורת העולמית אימצה כבר מזמן את הנרטיב הפלסטיני, חלק אחר הוא אנטי-ישראלי על גבול האנטישמי. רשתות תקשורת שהטילו ספק בנכונות זוועות טבח 7 באוקטובר, לרבות הרצח, האונס והביזה, מפרסמים בקלילות ידיעות, לפעמים שקריות ולרוב מוגזמות, על הרג מכוון של חפים מפשע בעזה.
זאת ואף זאת: למעט מקרים חריגים, איש מאתנו אינו מאמין - או לפחות מאוד לא רוצה להאמין, שיש חייל בצבא ההגנה לישראל שמעלה במודע אזרחים על הכוונת - וסוחט את ההדק, שהרי מדובר בפשע מלחמה לכל דבר, בעוד שחיילי צה"ל - אנו וילדינו, אינם כאלה.
בקר או עוף?
נקבל את כל האמור לעיל כהנחות ייסוד ואז נשאל בכל זאת, איך זה שיש כבר כ-50 אלף הרוגים בצד הפלסטיני (מספר שמקובל פחות או יותר על רוב הגורמים), ושאלת ההמשך המתבקשת: כמה מהם הם מחבלי חמאס שראויים למוות וכמה פשוט נקלעו לקו האש - 10,000? 20,000? 30.000? נדמה שלאיש אין תשובה ברורה.
עכשיו בואו נניח שלפחות מחצית מהמתים בצד הפלסטיני היו חמושי חמאס, עדיין נותרנו עם עשרות אלפי אזרחים מתים. גם אם נניח שהמחיר שמשלמת חברה אזרחית שהצמיחה מתוכה מפלצות אדם שכאלה הוא מוצדק, הרי שיש כאן לכל הפחות אלפי הרוגים שמתו בחינם, מהם גם ילדים רבים שאינם אשמים בכלום.
למרות זאת, הציבור הישראלי מעדיף לא לדעת: שניים מתוך שלושה ישראלים סבורים שמה שמראים לנו הוא די והותר, כמעט אחד מכל שניים סבור שהסיקור התקשורתי הישראלי של הערוצים המסחריים הגדולים (12,13 - אם כי האחרון כבר נעקף בחלק גדול מהזמן בידי ערוץ 14) מוטה לכיוון אוכלוסיית עזה.
אם ניקח א ההנחה הזאת צעד אחד קדימה, אנחנו מניחים שמלחמה היא דבר מלוכלך גם כשהיא צודקת. שיש בה קורבנות תמימים שלא עשו לנו דבר, אבל מעדיפים שלא לשמעו על זה יותר מדי, קצת כמו שמי שאוכל המבורגר, סטייק או נקניקייה, מעדיף לא לשמוע סיפורים על שחיטה.
אל תספרו לי על ילדה
הניתוק מאינפורמציה לא נעימה הוא תכונה אנושית מובנת. אם לנסח בהכללה את גישתה של משפחת ישראלי שיושבת בביתה, דואגת לגורל הבן שמשרת בעזה או האב שנמצא במילואים וצופה בנעשה מעל המסך, הרי שהיא תהיה שהמלחמה צודקת גם כשהיא גובה קורבנות חפים מפשע ושהעזתים בתמיכתם הפעילה או הסבילה במאבק מזוין נגד ישראל, הביאו את החורבן על ראשיהם.
אבל דווקא משום כך ובשל הביטחון העמוק בצדקת הדרך עולה השאלה: למה לא להיות חשופים לכל המידע אודות הנעשה בעזה?
התשובה מצערת, כמעט מבהילה: אנחנו מעדיפים לא לדעת מה נעשה בשמנו. איך כתבה ושרה פעם נורית גלרון (ללחן של ארקדי דוכין) ב"אחרינו המבול" - בימי האינתיפאדה הראשונה? "אל תספרו לי על ילדה שאיבדה את עינה, זה רק עושה לי רע".
ללמדנו שבכל הקשור ליהודה, שומרון וחבל עזה, אהבנו תמיד לטמון את ראשינו בחול - הן לגבי הפוטנציאל הרצחני של מתקפת טרור מצדם, אבל גם לגבי המחיר המוסרי שגובה מאתנו המלחמה בטרור.
משפט ההיסטוריה
עכשיו נעצור לרגע ונקדים תרופה למכה: חלילה לי לרגע מלהשוות בין מעשי צה"ל במלחמה, בהאמיני שצה"ל כארגון לוחם מעולם לא שם אזרח על הכוונת, אלא לכל היותר פגע בו בניסיון לחסל מחבלים, לבין מעשים איומים של רצח עם שנעשו על ידי צבאות אחרים בתקופות איומות בהרבה. ואחרי כל ההקדמה הזאת, אפשר לומר שלא לדעת מה נעשה בשמנו הוא הגנה לא מספקת במשפט ההיסטוריה?
קחו למשל את פשעי הנאצים - ושוב, אין כאן שום השוואה בין המעשים (נזכיר ששום ארגון טרור יהודי לא רצח ילדים גרמנים ערב 1 בספטמבר 1939) אלא רק בין מנגנוני ההכחשה התודעתיים. האם מקובל עלינו ההסבר של האזרח הגרמני לפיו לא ידע מה נעשה בשמו? נכון שלא?
לפיכך לא רק שאנחנו לא צריכים להתעלם מהמחיר שהמלחמה (המוצדקת!) שאליה יצאו גובה מבלתי מעורבים, אלא להפך: אנחנו צריכים לדרוש לדעת. אחרת עוד יאמרו לנו שאי ידיעת החוק הבינלאומי אינה פוטרת מעונש - ושיהיה ברור, ישראל בדרך להתמודד עם עונש קולקטיבי שיחול גם על מי שמאמינים שצריך לצמצם ככל הניתן את הפגיעה בחפים מפשע.
זה לא נאום פציפיסטי של "בואו נזכור שגם בצד השני יש בני אדם". אני בהחלט מאמין שלו היו רבים כאלה, הם היו מונעים את זוועות 7 באוקטובר - ולא יוצאים לחגוג אותם במעשי ביזה וניסיונות לינץ' בכיכרות. ועדיין דווקא בשל כך, אני תובע לדעת מה נעשה בשמי.
מעדיפים לא לדעת
דווקא משום שהאויב הוא ארגון טרור שמחופר בבתי ספר, בתי חולים ומרכזים אזרחיים אחרים, אני מוכרח לדעת "כמה זה עולה לי" בחיי אדם, במחיר מוסרי.
רק כך אוכל לבוא כישראלי בידיים נקיות למשפט ההיסטוריה ולהגיד, כן - הפצצה שהונחתה על בית החולים הזה והזה גבתה את חייהם של כ-50 בני אדם, אבל אחד מהם היה מבוקש בכיר שאחראי לעשרות מקרי רצח ועוד כשלושים היו חמושים, את מחיר חייהם של 19 בלתי- מעורבים, 7 מהם ילדים, אתם מזומנים לתבוע ממי שחפר בונקר מתחת למחלקת הילדים בבית חולים אזרחי.
זה טיעון שאפשר להתווכח לגביו, אפשר לטעון שמדובר במלחמת מגן, מלחמת אין ברירה (בעוד אחרים יטענו שמדובר בפשע מלחמה) ובכל מקרה אבהיר שאני מעדיף להיות בצד המנצח, זה שפה ושם נדרש לחשבון נפש ולהכאה על חטא, אבל לפחות נשאר בחיים - ועדיין, אני לא רוצה לומר שלא ידעתי.
טלוויזיה מסחרית מטבעה רוצה לרצות את טעם הקהל. לכן סביר להניח שנמשיך לראות תמונות של ילדי משפחת ביבס (וכדי שלא אובן לא נכון - בצדק מוחלט!), אבל לא תמונה אחת, אפילו מטושטשת של ילדים שנקברו חיים בין הריסות חאן יונס או רפיח. כך אולי נוכל בבוא היום להגיד "לא ידענו", אבל האמת תהיה שחשדנו, פשוט העדפנו שלא לדעת.