בעיצומה של המלחמה בין איראן לישראל, למי שעוקב אחר הרשתות הזרות והערביות, ניתן לראות כי אזרחי איראן לא מתמודדים רק עם הסכנות הפיזיות כתוצאה מהפגזות חיל האוויר הישראלי, אלא גם עם מערכה משמעותית של תעמולה. ההפצצה הישראלית על מטה השידור הממלכתי של איראן, IRIB אמנם הייתה פגיעה ישירה בלב מכונת התעמולה של המשטר, שמזה עשרות שנים מעצבת את התודעה והזהות של האיראנים. אך למרות שהבניין נפגע קשות, הנרטיב של, המשטר כמעט ולא התערער. כמעט מיידית אולפני גיבוי עלו לשידור, והמגישים הבהירו לצופים: "קול הרפובליקה האיסלאמית לא יושתק."
רוב האיראנים עדיין מקבלים את עיקר המידע שלהם מהתקשורת הממלכתית. מה שהם רואים זו מציאות ערוכה היטב של עוצמה, עמידות וניצחון. ערב אחר ערב, IRIB מציגה שיגורי טילים איראניים לעבר ישראל, קטעי וידאו דרמטיים של מטרות ישראליות עולות באש, ודיווחים על כישלון מערכות ההגנה הישראליות. המסר ברור: איראן חזקה, מתקדמת טכנולוגית, וישראל - בנסיגה. ויש לא מעט צדק בדבריהם. הם אמנם לא "מנצחים", אבל פוגעים בצורה מדויקת מאוד במטרות שלהם ומערכות היירוט מצליחות ליירט כ80-85% מהטילים. כלומר כפי שאנו רואים יש גם פגיעות וגם נזק.
ההודעה הדרמטית של בז"ן מאתמול (שני) לבורסה על השבתת פעילות המפעל כתוצאה מהפגיעה הישירה ומותם של שלושה מעובדי החברה, תפסה את הכותרות הראשיות באיראן.
אבל המציאות המוצגת לאיראנים מייפה מאוד את המצב. חיל האוויר האיראני, פעם מקור לגאווה לאומית, נעדר לגמרי מההמערכה. השמדת מטוסי F-14 המיושנים ומטוסי התדלוק הקריטיים בתקיפות ישראליות כמעט ואינה מוזכרת. במקום זאת, הדגש הוא על מערכות נ"מ והצלחות יירוט - שוב, כדי להציג עוצמה ולהסתיר חולשות. האמת היא שחייל האוויר הישראלי מצליח לפעול בחופשיות גדולה ברחבי איראן. החולשה הצבאית האווירית של איראן ניכרת אצלנו, אבל לא אצל אזרחי איראן.
הריגתם של בכירים בצבא ובמשמרות המהפכה מוצג לציבור כניצחון "שהידים" - גיבורים שנפלו למען המולדת. מחליפים מתמנים במהירות, כדי לשדר יציבות, על אף שקצב ההחלפות מעיד על טלטלה פנימית ולמרות ניסיונות לשדר שגרה, עובר לציבור כמצוקה. גם האזרחים הסובלים משמשים לתעמולה. תמונות של ילדים פצועים ומשפחות מתאבלות מוצגות כהוכחה לכך שאיראן היא קורבן של תוקפנות חסרת מעצורים מצד ישראל, ואת צדקת הדרך של המשטר.
ועדיין, השליטה של המשטר על הנרטיב אינה מוחלטת. הרשתות החברתיות באיראן מוגבלות מאוד. כמעט כל הפלטפורמות הבינלאומיות - פייסבוק, טוויטר (X), יוטיוב, טלגרם וטיקטוק - חסומות. אינסטגרם, שהייתה עד לא מזמן חריג, חווה שיבושים תכופים ופיקוח הדוק. ווטסאפ נפתחה מחדש רק לאחרונה,
למרות כל זאת, האיראנים נחשבים לאחד העמים הכי דיגיטליים ומתוחכמים בעולם, מכורח המציאות. רבים מהצעירים משתמשים ב-VPN וכלים לעקיפת חסימות כדי להגיע לפלטפורמות הגדולות ולחדשות עצמאיות. טלגרם, למרות האיסור, היא עדיין ערוץ מרכזי לחדשות לא מצונזרות וקולות אופוזיציה. כך האיראנים נחשפים לתמונות ולסיפורים שהמשטר מנסה להסתיר: מגדלי מגורים הרוסים, מטוסים מושמדים, כאוס ברחובות טהראן והיקף האבדות האמיתי.
אבל החירות הדיגיטלית הזו שברירית מאוד. המשטר עוקב אחרי תעבורת האינטרנט, אוסר על שימוש ב-VPN, ולא מהסס לעצור או להטריד מי שמשתף או צורך תוכן אופוזיציוני. בתקופה הזו, השלטון מנתק כמעט לחלוטין את הגישה לאינטרנט. במקביל, נראה שהמשטר מפעיל קמפיינים של דיסאינפורמציה ומציף את הרשתות בתוכן תומך משטר.
נדגיש כי גם ישראל אינה חפה מהתנהלות שכזו. חל איסור של צנזורה לפרסם מיקומי פגיעות של טילים (מסיבות ברורות), את הדיוק של הטילים האיראנים מאוד את אחוזי ההצלחה של מערכות היירוט. גם הממשלה שלנו משתמשת בתעמולה ודיסאינפורמציה, ונתניהו ואנשיו מעבירים מסרים כרצונם לתקשורת פה בארץ ואחרים לתקשורת האמריקאית.
למציאות הזו ניתן להיחשף, כמו באיראן, גם כן רק ברשתות כטלגרם או סיגנל. בנתיים ללא הצורך להפעיל VPN. ועל כל אזרח להפעיל שיקול דעת מה נכון ומה לא, ודאי במציאות של תעמולה ויכולת לייצר סרטונים מזויפים ונרטיבים שיקריים.
היום, איראן היא מדינה קרועה בין תעמולה למציאות. מכונת התקשורת של המשטר ממשיכה להבטיח עוצמה וניצחון, אבל את האמת - קשה יותר ויותר להסתיר. עבור רבים, המלחמה הזו מרגישה פחות כמאבק לאומי ויותר כמלחמה של המשטר על הישרדותו. בזמן שהפצצות ממשיכות והחדשות זורמות, הקרב האמיתי מתנהל בתוך הבתים של העם האיראני - בין מה שמספרים להם, למה שהם רואים, ולמה שהם מתחילים להאמין, במסכים וברחובות.
צביקה גוטליב הוא עו"ד ויועץ אסטרטגי. בעבר שימש ככתב לענייני ערבים ובתפקידים נוספים ובהם דובר של משרד ממשלתי