איראן הייתה משימת חייו של נתניהו והוא זכה להגשים אותה תחת ידיו ובהצלחה אדירה. אני לא אוהד של האיש אבל הצלחתו - הצלחתנו. כנראה שבכל זאת ייקראו על שמו רחובות. ואכן, מאז שפרצה המלחמה, אני שומע מהפוליטיקאים ומהתקשורת המיינסטרימית, שמכונה בטעות "שמאל", תשבוחות כמעט מוחלטות לנתניהו. מקיר לקיר: הכרה בגודל ההישג ובתרומתו הרבה.
מהצד השני, ערוץ 14 והרעלנים האחרים רואים ביום הזה, בראש ובראשונה, נצחון פנימי. יש גרעין, אין גרעין - מה זה משנה. העיקר ש"הקפלניסטים" אכלו אותה.
ופה גם נכנסת הגאווה הביביסטית המטופשת על שגיאות הפרשנים. נשיא וראש ממשלה משקרים להם, ואז מתגאים שאלו אכלו את הבלוף. הישג עצום. אם יאכלו מידיהם - יגידו ששגו, אם יגידו שאולי זו הטעיה - ייחשבו בוגדים. לוז-לוז לתקשורת, ווין-ווין לנתניהו.
כך בימים האחרונים התמלאה הרשת (וערוצי הבית של נתניהו) באינסוף בדיחות ושמחה לאיד סביב הניבוי השגוי של מרבית הפרשנים (והגנרלים - שנואי נפשם של הביביסטים, שמתכתבים עם המצאת הדיפ-סטייט שמשרתת את נתניהו היטב, כשנוח לו כמובן). השיא הגיע בציוץ של יאיר נתניהו, לרוב סנונית שמקדימה את בוא החורף, שכתב: "ההבדל בין התקיפה באיראן, חיסול נסראללה ומבצע הביפרים, לבין טבח ה-7.10, זה בדיוק ההבדל בין מתי שראש הממשלה נתניהו מוביל את מערכת הביטחון, לבין מתי שהדיפ-סטייט במערכת הביטחון מוביל וממדר את ראש הממשלה נתניהו".
אתמול הגיע תו התקן הרשמי עם השקופית שהציגה "גורם ביטחוני לחדשות 14: 'מבצע ההונאה נגד איראן היה גם מבצע נקמה ברונן ברגמן ובשורת עיתונאים ישראליים הזויים וחסרי אחריות'". הנקמה הושלמה. הפוזיציה הזאת, מעבר לכך שהיא מבהירה היטב את החולניות הביביסטית, היא אווילית. מנהיג הוא בדרך כלל דמות עגולה. מחדליו לא מבטלים את הישגיו ולהיפך. נניח סטלין. מצד אחד, חיסל מיליוני רוסים בטיהורים פנימיים. מצד שני, ניצח את היטלר. אז מה? הניצחון העניק לו פטור מהפשעים שלו? או להיפך? פשעיו שוללים את הישגיו? גם פה, נניח שבאמת אף ראש ממשלה אחר לא יכול היה להביא את ההישג הזה, אז מה זה אומר? שכל הנזקים שהוא עשה והמחדלים שלו נעלמו בין לילה?
ופה טמונה הסכנה האמיתית, שדווקא ההצלחה באיראן תגדיל את הניתוק וערלות הלב שלו. לפי ערוץ הבית, נשמע שהוא נחוש לנצח ניצחון מוחלט גם בקרב הזה.
